מסע בין תגובות לשבוע האופנה

גם השנה נערך שבוע האופנה TLV  בחסות חברת קבלנים נודעת. גם השנה הצטופפו רבים על השטיח האדום לראות את התצוגות, וגם השנה עולם האופנה הישראלי ניסה להסתופף בצל הזוהר המלאכותי. אמנם כבר כתבנו את דעתנו על שבוע האופנה בשנים קודמות (כאן וכאן), אך השבוע חזרנו לנושא כשקראנו מאמר מאת עורכת 'גלריה' וכתבת האופנה של עיתון 'הארץ' המסבירות מדוע לא סיקרו את שבוע האופנה.

במאמר, רוני בר ורות פרל בהריר טוענות ש'אי אפשר להתיחס לשבוע האופנה' מכמה סיבות: הדחיות החוזרות של הארוע נדפו ריח של אינטרס מסחרי של הספונסרים הקבלנים שבא על חשבון המציגים; רשימת המעצבים המציגים לא כללה את 'השמות הגדולים' לטענתן; הארוע כלל תצוגות מסחריות של דיסני, תצוגה רטרוספקטיבית ותצוגה של בית ספר לעיצוב; בכל העולם שבוע האופנה איבד רלוונטיות עיצובית ומסחרית; ולסיום, בישראל אין תעשיית אופנה או תמיכה ממשלתית ביצרנים ומעצבים.

הטיעונים האלה מעוררים תהיות. ראשית, גם בשנים הקודמות שבוע האופנה מומן על ידי חברה קבלנית, וגם אז היו דחיות ועיכובים, אך עובדות אלו לא מנעו מ'הארץ' לסקר את הארועים במלוא ההתלהבות. גם אם נקבל את הטענה שהארוע נתפר לצרכי חברת הקבלן ולא לצרכי המעצבים, הרי שבכל זאת המעצבים שהציגו בשבוע האופנה השקיעו בכך מאמצים רבים. איך עיתון 'הארץ', שיוצא לכאורה נגד העוול שנעשה להם, יכול לסייע ולקדם את האינטרסים של המעצבים הקטנים? בוודאי שלא על ידי התעלמות גורפת. מעניין שבמאמר ציונו רק שמות המעצבים שלא הציגו בשבוע האופנה, ואילו שאלה שכן הציגו לא הוזכרו. 'השמות הגדולים', (בעיני מי?), נמסר לקוראים, לא היו שם. ולביסוס טענתן, פנו הכותבות ל'מעצב שביקש לא להזדהות', שהכריז: 'הסתכלתי על הרשימה אבל כמעט אף אחד לא מסקרן אותי'. אכן, טוב שעתונות אופנה עצמאית ורצינית מבססת את החלטות הסיקור על דבריו של מקור אלמוני, מעצב אנונימי שלא מצא די אומץ להביע את חוסר סקרנותו בפומבי ובאופן גלוי. האם הוא מפחד? ואם כן, לא ראוי שהעתונאיות ישאלו למה ויגלו לקוראים את מקור הפחד והאימה?

הלאה. העיתונאיות ביטלו בשמחה את תצוגת הרטרוספקטיבה של המעצבת טובל'ה כי היא 'לא בת שיווק ולכן אין טעם להתיחס אליה'. בהמשך המאמר מקוננות הכותבות על הקשיים של המעצבים הצעירים, שעסקיהם כושלים ונסגרים במהרה בגלל חוסר תמיכה, לקוחות ומערך יצור. האם אין מקום לציין את תרומתה של מעצבת שפעילה בעולם האופנה הישראלי שנים ארוכות? הנושא אינו איכות העיצוב של טובל'ה, או התצוגה עצמה שבה לא ביקרנו. הבעיה בעינינו היא הסתירה הפנימית בטענותיהן של הכותבות, שמדגישות את קשיי ההשרדות של המעצבים הישראליים, אך מתעלמות ממעצבים שכן מצליחים לשרוד, אם אינם מתאימים לטעמן ולסגנונן של הכותבות.

מה אפשר ללמוד על עולם האופנה מתצוגות שבהן מעצבים מוכרים משתפים פעולה עם חברות מסחריות? כנראה שאפשר להבין מכך שהמעצבים לא יכולים לממן את העלויות הגבוהות של תצוגות האופנה, אך מקווים בכל זאת לקבל חשיפה תקשורתית בעידן בו התקשורת המודפסת והאלקטרונית מחפשת חידושים לפי שעה. האם הביקורת נגד ההתמסחרות של האופנה חייבת בהכרח לקבל צורה של התעלמות ושתיקה? או שעדיף אולי לעיתונות אמיצה להביע דעה על טיב היצירה, וליצור באופן פעיל חלל המקדם את העיצוב הישראלי על ידי סיקור ביקורתי וענייני של יצירותיהם של המעצבים המקומיים?

הכותבות מצטטות עיתונאית אופנה בריטית המתארת את הפער בין הבגדים שמוצגים על המסלול בשבועות אופנה בארופה לבין אלו שנמכרים על קולבי הבגדים בחנויות. אין בכך כל חדש. בשיחתנו עם המעצב הבריטי פול סמית', הוא סיפר שגם אם בתצוגה הוא יצעיד דוגמן בחליפה בגוון צהוב לימון, הקניינים ירצו לרכוש אותה בכחול כהה. תצוגות אופנה לא נועדו להציג רק את מה שיש למעצבים להציע בחנות, אלא להעניק רעיון, חזון, או השראה. מאז ומעולם, תצוגות האופנה היו זירה להשראה, לא סיבוב בארון הבגדים של לקוחות פוטנציאלים. כמובן, שצריך להיות קשר בין האוסף המוצג על המסלול לבין מה שאפשר לרכוש בחנות. אולי גם העיתונות צריכה לתת דין וחשבון לתפקידה ביצירת ה'הייפ' המוגזם סביב התצוגות והסלבריטאים שפוקדים אותן, שדוחק במעצבים להראות פריטים מוגזמים ומופרכים שאין כל קשר בינם לבין אוספי הבגדים למכירה.

לסיום, העיתונאיות מקוננות על העדרה של תעשיית אופנה ועל חוסר התמיכה של הממשלה במעצבים. במקום להפנות אצבע מאשימה אל גורמים אחרים, אולי ייטב אם העיתונאיות ישימו לב לתרומה השלילית של העיתונות למצב האופנה הישראלית. במקום להכריז על חרמות גורפים וחסרי הבחנה, העיתונות יכולה להפוך לכוח חיובי לעידוד ופיתוח האופנה הישראלית, מטרה שגם העיתונאיות לכאורה שותפות לה. במסגרת שבוע האופנה, נערכו גם ארועים אלטרנטיביים Off Schedule, סיורי אופנה, ביקורים בסטודיו, ושיחות עם כשבעים מעצבים בתמיכת אגודת הטקסטיל הישראלית. כל אלה לא זכו לסיקור. בנוסף, עיתונאים רבים כיום, וביניהם גם עיתונאי 'הארץ', מסרבים להגיע לביקור בסטודיו של מעצבים מקומיים כדי לראות את אוספי הבגדים החדשים. ביקורות קולקציה רציניות הן עניין נדיר ביותר. כפי שהן כתבו במאמרן, 'השקעה לא גדולה עשויה להיטיב עם לא מעט גורמים'. אולי גם כלי תקשורת או עיתון תרבות יכול לקדם באופן אקטיבי יוזמות לקידום עיצוב האופנה הישראלי, כחלק מהתרבות המקומית, לפחות על ידי סיקור מקצועי ורציני של הנעשה בתחום.

אם בעבר עיתונאי אופנה היו בעלי השכלה והתמחות באופנה, כיום לרובם ידע מוגבל ביותר ברזי המקצוע. רבים כותבים על אופנה כי הם אוהבים בגדים, אך אין להם ידע טכני והיסטורי להעריך במקצועיות את היצירה. תעשית אופנה מקומית זקוקה לא רק לתמיכה ממשלתית, הלוואות ומענקים, אלא גם לסיקור הוגן, מקצועי והגון בתקשורת.

נשמח לקרוא מה אתם חושבים! כתבו לנו תגובה לפוסט. 

צילומים: אילנה אפרתי.

2 תגובות ל-“מסע בין תגובות לשבוע האופנה

  1. כמה כיף לשמוע בקורת עניינית ולא מתלהמת, שכוללת גם הצעות לשיפור. כתוב נפלא ונראה נפלא

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s