בבלוג שלנו אנו כותבות לעיתים קרובות על נושא ההשראה. איך נולד בגד, מאיפה מגיעים הרעיונות? התשובה היא פשוטה: ההשראה היא בכל מקום! בבלוג אנו מציגות את תחומי העניין שלנו, את המראות, החוויות והמפגשים שמעוררים בנו השראה ליצירה. בשבוע שעבר התרגשנו לגלות שיש לנו שפה משותפת עם המעצב המוכשר פול סמית. ההשראה ליצירת בגדיו המחויטים מגיעה מחומרי הגלם האיכותיים, מהידע המעמיק של הגזרות הקלאסיות, וגם, מכל מקום! מאמנות, ממוזיקה, מטיול בים, מחיוך של אשה ברחוב, ממסע בתאילנד.  הנה הרשמים מהמפגש שלנו עם פול סמית בלונדון.

באחר צהרים גשום בחודש מאי התקבצו סטודנטים, מעצבים וחובבי אופנה באולם האלגנטי של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון לשמוע את מעצב האופנה הבריטי פול סמית מרצה על מקורות ההשראה שלו. בעיני מנהל המוזיאון, סמית, שזכה לתואר אבירות ובשבוע הבא פוגש את קיסר יפן, מבטא סוג מסוים של בריטיות, שסמית עצמו מגדיר 'קלאסי עם טוויסט'.

סמל האבירות (coat of arms) של פול סמית. המוטו שלו הוא "אל תניח". הסמל כולל ארנב, חיית המזל שלו. הוא עדיין מקבל ארנבים מלקוחות ומעריצים בתום התצוגות.

בחליפה שחורה וחולצה אפרפרה, סמית אינו הדיווה האופנתית הטיפוסית. עד גיל 18 הוא חלם להיות רוכב אופניים תחרותי. בעיר הצפונית והפרובינציאלית בה גדל, נוטינגהם, הוא טיפח קריירת רכיבה מכובדת עד שתאונה קשה בגיל 18 שמה קץ לחלום. כמו הרבה פגישות גורליות, גם זו שחרצה את גורלו של סמית קרתה בפאב: חבר הזמין אותו לשתות בירה בפאב השכונתי של בית הספר לעיצוב, ושם הוא פגש סטודנטים לעיצוב מוצר, אופנה, אדריכלים וגרפיקאים שפתחו בפניו עולם עלום. לפתע, בלי להתכוון, 'באוהאוס' הפך למושג שגור בפיו, סמל למשהו טוב גם אם לא לגמרי נהיר. הוא הפך להיות מנהל החנות של מעצבת אופנה צעירה. כשהמרצה שלה מבית הספר לעיצוב באה לבקר בחנות, היא התאהבה בפול וכיוונה מחדש את חייו. פאולין שהפכה לימים לאשתו הייתה בעלת תואר באופנה וחייטות מהרויאל קולג בלונדון, והיא לימדה אותו כל מה שידעה על חיוט קלאסי. היא גם עודדה אותו לפתוח חנות משלו. בשנים הראשונות לפעילותו, החנות, חדר בגודל 12 מר בלי חלונות בסמטא בעיר הולדתו, פעלה רק בימי שישי ושבת. בשאר הימים הוא עבד לפרנסתו כסוכן נוסע של חליפות, מעצב חלונות ראווה וכתב מגזינים. רק אחרי שבע שנים של פעילות בעולם האופנה, במהלכן החנות הקטנה שלו מכרה פריטים של מעצבים אחרים, הוא העז להציג בה את אוסף בגדי הגברים שלו שכלל מעט מאוד פריטים מחויטים: שני ז'קטים, שני מכנסים, כמה חולצות. בתחילת הדרך הוא יכול היה לרכוש בדים ממפעלים מקומיים,  כשתעשיית הטקסטיל הבריטית עוד שגשגה, לפני שחוסלה בידי התאצ'ריזם וההפרטה. אך את הבדים הוא קנה מה'סטוק', קולקצית הבדים המוכנה של המפעלים שייצרו בעיקר בדי חליפות קלאסיים איכותיים. סמית חושף שגם הבטנה של הכיס הפנימי של הז'קט השחור שלו היא ורודה ובוהקת. מי רואה את זה? מי שמסתכל, מי שמתעניין בצד הפנימי והנסתר של הבגדים. כך נולד הסגנון הייחודי שלו, קלאסי עם טוויסט. רקמה סגולה או בטנה צבעונית לחליפת פסים נתנה מגע אישי גם לבד המוכר. אך את האיכות, גם אחרי שנים, סמית לא זנח. גם כיום הבדים של צפון אנגליה נודעים באיכותם ועדיין חליפות הגברים של סמית מיוצרות מצמר מיורקשייר. סמית מספר שרק בחמש עשרה השנים האחרונות הוא החל לעצב בדים ולייצר אותם בהזמנה מיוחדת במפעלים איטלקיים. עיצוב הבדים מאפשר לו חופש פעולה נרחב. אך הוא לא מתפשר על איכות, ועדיין לא העתיק את חטיבת הייצור שלו לסין.

פול סמית בחגיגות 25 שנה לחנות בניו יורק

סמית מסביר, בכריזמטיות אופיינית, שכשהתחיל לעבוד האופנה התמקדה בגזרה, בדיגום, בחיוט. הידע שפאולין העניקה לו ביסס את מעמדו כמעצב מחויט איכותי. היום, הוא אומר, רוב העניין הוא בתדמית, בקשרים החברתיים, בשיווק, וזה נראה לו עצוב. בעיניו מה שחשוב זה האיכות, האישיות, התקשורת עם הלקוחות, האינדיבידואליזם וכמובן העיצוב. כשהוא החל לעצב בגדים, עשר שנים אחרי שהתחיל להתעניין באופנה וללמוד את המקצוע בשטח, הוא בחר ללכת בדרכים צדדיות, למצוא השראה בשאר העבודות בהן עסק, ולא ללכת בתלם שחרש מישהו אחר. עד היום הוא לא קורא מגזינים, לא עוקב אחרי מעצבים אחרים ולא מחפש השראה בעולם האופנה. במקום, הוא מרחיב את מבטו לגרפיקה, אדריכלות, טיולים, מוזיקה, אמנות, שם הוא מוצא רעיונות מקוריים יותר. בכל דבר יש השראה לדעתו, מי שלא מוצא אותה לא יודע לחפש. הוא תמיד משאיר מקום בעבודתו לשבור את החוקים, ולהגדיר אותם מחדש. הוא מתנגד לחברות האופנה הגדולות שכל החנויות שלהן נראות זהות, בין אם הן ממוקמות בלוס אנג'לס לונדון או יפן. אך בשורה התחתונה, סמית לא זונח את חשיבות האיכות שלימדה אותו פאולין. למי שמתעניין, אשתו היום היא ציירת ואמנית, ולא מתעסקת עוד באופנה. אך בעיניו, כבר ארבעים שנה פאולין היא המוזה הנצחית, ההשראה האופנתית.

הפסים הפכו לסמל המסחרי של סמית. הוא מעצב את הבדים המפוספסים בעצמו

סמית מסתכל בתדהמה על צעירים שסיימו את בית הספר לאופנה ומלאים בחלומות גרנדיוזיים על בוטיק מפואר משל עצמם. מבחינתו, הדרך היא להתחיל לאט ובקטן, לחפש את הסגנון האישי לאורך זמן, להפתיע ולהתעדכן, ולא חפש קיצורי דרך. את דרכו הוא מצא תוך כדי הליכה, בלי להגדיר מראש את מטרותיו. דווקא הפלורליזם העיצובי, בתוך גבולות הקלאסיקה, הוא סימן ההיכר שלו. בכל מקום בעולם החנויות שלו קצת שונות. בפרסומות שלו מופיעים פועלים זקנים לצד זמרות צעירות. הוא מציע למעצבים צעירים להרחיב את תחומי היצירה והעניין שלהם, לכתוב, לחשוב, להתעניין באמנויות אחרות, להביע את עצמם בצילום או ציור. בחנות הקטנה שלו בנוטינגהם הוא היה מציג גם פריטים שמצא בטיולים בעולם, תקליטים אהובים, חפצים מעניינים. חשוב לו הקשר עם הלקוחות, ולעיתים פריטים כאלה עוזרים לשבור את הקרח ולהתחיל בשיחה אמיתית. היכולת לתקשר עם הלקוחות חשובה בעיניו כדי להבין מה אדם באמת מצפה מהבגדים שלו. סמית הוא אדם פרקטי. מאז שהחל את דרכו התמקד באיזון בין האופנה כאמנות וכפרנסה. מבחינתו, תצוגת אופנה של 15 דקות שעולה רבע מיליון פאונד חייבת להיות אפקטיבית: הוא מציג חליפת קורדרוי בגוון לימון שתזכה אותו בכתבה בעיתון, לצד חליפה זהה בצבע כחול כהה שהקניינים שלו רוצים להזמין לחנויות ברחבי העולם. האופנה אינה חלום פרוע ופנטזיה דמיונית. הבגדים הם לבוש, וחייבים להיות בעלי ערך בעיני הלקוחות, ולא רק בעיני העיתונאים שמחפשים חדשנות בכל מחיר.

פול סמית והים. כל דבר הוא השראה

בלי לימודים פורמליים אבל עם אמת פנימית חזקה שמגדירה בבירור את האיכות והרצינות של עבודתו, פול סמית יצר סגנון אהוב שהפך לסמל לעיצוב בריטי מוצלח. הוא לא מאמין באימיילים ובמחשבים, למרות שהוא שולט היטב ברזי הטכנולוגיה. את ההשראה שלו הוא מוצא דווקא ברגעים האנושיים המוכרים, בחייהם של אנשים פשוטים במקומות רחוקים, בצבעוניות של המרחב הציבורי. כשהוא מטייל בעולם, קורא ספרים, מאזין למוזיקה, הוא מוצא את הרעננות הרעיונית המניעה אותו קדימה אל הצבע הבא, אל אוסף הבא, בין חדשנות וקלאסיקה.

לבלוג של פול סמית