ניו יורק, מאי 2026.

בשיא החורף, כשהטמפרטורות צנחו הרבה מתחת לאפס, מצאנו את עצמנו בספריית מורגן בניו יורק, היכל זכוכית אלגנטי ונאה הצמוד לספריה ספונת העץ של ג'יי פי מורגן הבנקאי הנודע. הספרה היום אינה רק מקום עליה לרגל לחובבי עידן תור הזהב של עשירי ניו יורק, אז הממון שימש להעשרת הידע והחברה ולא רק לתענוגות שטחיים. ליד אוסף הספרים החשובים שבו, המוזיאון של מורגן כולל גם יצירות אמנות חשובות שמייסד הספריה אסף ויורשיו ידעו להגדיל ולהעשיר. אחת התערוכות שהוצגה בספריה באותו יום פברואר קפוא משכה את תשומת ליבנו, זו הייתה תערוכת רישומים של רנואר, עבודות בפסטל ועיפרון שלא זכו לתשומת הלב הראויה לעומת עבודות השמן הידועות יותר. התערוכה נוצרה יחד עם מוזאון אורסי בפאריז ובו היא מוצגת כעת עד יולי.

הרישומים של רנואר העסיקו את האמן רבות, אולי אף יותר מצחוקים השמן. אלה רישומי הכנה, אבל גם עבודות שעומדות בפני עצמן, ואולי מדגימות יותר מכל את יכולותיו הוירטואוזיות. בכמה קווים של גירי פסטל רנואר ידע לתפוס אווירה ומבט  וגם את העושר של הבדים והטקסטורות של החומרים שעשו את היומיום הפריזאי. התערוכה מראה היטב את החשיבות של הטקסטיל בעולמו של רנואר. מקפלי בד עשירים, דרך כובעים ומלמלות, מצווארונים מעומלנים ועד מטריות פרחוניות, הבדים ממלאים את הניירות המצוירים.

רנואר לא הגאה במיוחד ביצירות היומיומיות והפשוטות האלה  אבל בשביל אחרים, כמו פייר בונארד, דווקא הרישומים הראו את יכולותיו הגבוהות. הציור הנונשלנטי הוא הכי קשה להשגה ולחיקוי, ואולי דווקא הקלילות הזו של ידו המציירת של רנואר מביעה יותר מכל את הסגנון הייחודי שלו כאמן.