מרסיי, אפריל 2024

המוזיאון לאמנות דקורטיבית בפריז, בו ביקרנו פעמים רבות (כתבנו כאן) שוכן בלב העיר, צמוד למוזאון הלובר. המיקום מעניק לו תנועת מבקרים ערה, וחשיבות תרבותית. גם העיר מרסיי מתהדרת במוזאון לאמנויות דקורטיביות משלה, אך הוא שוכן בשאטו מעט מרוחק, דרומית למרכז העיר, cháteau borély. למי שיטרח ויסע רבע שעה מובטח ביקור מהנה.

בביקורנו ראינו תערוכה החושפת את השפעות יבשת אסיה על העיצוב. במאות ה-17-18 המושג אסיה כלל תרבויות שונות כמו פרס, האמפריה העותמנית, הודו, סין ויפן. עיצוב הפנים, עיצוב טקסטיל וחפצים בצרפת ובאירופה, מזה מאות שנים, הושפעו מהידע והסגנונות שהגיעו מהמזרח. עם גילוי אמריקה והתגברות המסחר בין היבשות, ההשפעות הפכו אינטנסיביות יותר. יחסים דיפלומטיים בין צרפת לסין נוצרו רק בתקופת שלטונו של לואי ה-4. גם עם הודו והאימפריה העותומנית היו קשרי סחר. גם אם יפן נותרה מבודדת עד 1868, היא סחרה עם אירופה באמצעות סין.

באופן ייחודי, המוזיאון מבקש לחשוף את התפקיד של מרסיי כעיר נמל פתוחה לעבר המזרח. העיר הייתה שער להשפעות כבר מהעת העתיקה, מאיזורי הים התיכון ובהמשך ממרחקים בדרכי הים האיטיות אל אירופה.

התערוכה מאירה את ההשפעות של יפן וסין על ציור הקרמיקה בצרפת למשל. הגלובליזציה של העיצוב והשפה העיצובית המורכבת מפרגמנטים שונים ידעה לחבר בין תרבויות מרוחקות כבר מתקופת הרנסנס. לאור ההשראה שהעניקו החפצים שהגיעו מאסיה ליוצרים מקומיים, ניתן לומר שעולם העיצוב הוא למעשה כור היתוך אשר ללא מילים יצר שפה המורכבת משפות רבות.

כשאנו מביטים על צלחת קרמיקה מאויירת או על פיסת טקסטיל מעוצבת במוטיבים דקורטיביים אנו רואות מוצר שהיסודות העיצוביים שלו נטועים במחוזות רחוקים ועבר מטמורפוזה ארוכת שנים על ידי יוצרים רבים. ההיברדיות של העיצוב המערבב מוטיבים מקומיים יחד עם אלו שהגיעו ממרחק מעורר תהיות לגבי הגדרת עיצוב מקומי. כמו שאנו קוראים לסגנון החפצים שנוצרו במקום גאוגרפי יחודי כמו פרובנס למשל, למעשה המקומיות הזו תלויה בקשרים עם מקומות רחוקים.

מקום חשוב שמור להשפעות הלבנטיניות. המושג לבנטיני מתיחס לתושבי מזרח הים התיכון או לתושבי האמפריה העותמנית שלא היו תורכים. גם לתורכים ולסגנון שלהם היתה השפעה חשובה על סגנון והדקורציה האירופית במאה ה17. כמובן מרסיי ופריז הושפעו מסגנון העותומני העשיר באורנמנטליות ובזהב. זו היתה תקופה שבה כל מה שהגיע מהאמפריה העותמנית נחשב יפה ואלגנטי: כולם רצו לטעום קפה, לאכול סורבטים של מיי ורדים, ולנעול נעלי בית תורכיות שנחשבו לשיא האלגנטיות. מרי אנטואנט נהגה להתלבש כאשת הסולטן ובגדים תורכיים כמו קאפטן ומכנסיים רחבים, או שמלות ברוקד היו טרנד חם וקיבלו פרשנות והותאמו לסגנון האירופאי.

עולם הקפה על מנהגיו, כלי ההגשה, וסגנון הלבוש של הסולטן והחצר שלו היו טרנד אקזוטי שבעקבותיו נפתחו בתי קפה כמו Grand café turc במרסיי ב 1850 והגיש קפה בכוסות טורקיות. גם סגנון הריהוט התורכי, המבוסס על ספות כורסאות, עשיר בפיתוחים ובבדי ריפוד אורנמנטליים מצא את מקומו בעיצוב הפנים המקומי של העילית. הספה הנמוכה ללא משענת גב נקראת עד היום עותומן.

התערוכה היפה מעוררת מחשבות על החשיבות של החיפוש האנושי האונברסלי אחרי היופי. המפגשים הרב תרבותיים מעשירים את החיפוש שהוא בסיס משותף לאנושות , המתחיל כבר בצלחת ממנה אנו אוכלים, הבד ממנו עשוייה המפה או הבגד, הכסא, והלאה ומתרחב במעגלים אינסופיים.

צילום: אילנה אפרתי.