מרסיי, אפריל 2024
השבוע יצאנו למסע לאורך חופי הים התיכון. בדרכינו הכביש התפתל לאיטו בין עיירות ציוריות ניצבות לרגלי הים הצבוע בכחול זוהר, מקושט בגוניהם החמים של הבתים, בין אוכר לורוד, לצהוב לימון וגווני חימר חמים מוקפים בצמחיה ירוקה.
עצרנו במרסיי, העיר הצרפתית השנייה בגודלה אחרי פריז, ואולי בעלת האופי הכי פחות פריזאי. מרסיי פתוחה אל הים ומשקיפה אל עבר אפריקה. נמל מרסיי, הנמל הגדול בים התיכון, משמש שער לסחורות אך גם למהגרים שמגיעים בדרכי הים בעיקר מארצות צפון אפריקה. העיר הרי הייתה עיר הנמל של האימפריה הצרפתית, ומורכבת מאוכלוסיה מגוונת. רבע מתושבי העיר בעלי זהות מהגרים, בין אלו שהגיעו זה מכבר, לצאצאי מהגרים שנולדו בעיר, מתוכם 37 אחוזים איטלקים.

בקצה הנמל העתיק מצודה היסטורית שבשנת 2013 הוקם בה פרויקט שאפתני ששינה את אופי המקום והעניק לו זהות חדשה. זה מרחב ארכיטקטוני עכשווי המכיל את mucem מוזאון של תרבויות אירופה והים התיכון (ההיסטוריה האימפריאלית של מרסיי והים התיכון נעדרת ממנו ברובו). סביבו חצרות בהן ניתן לשבת תחת עצי זית ולהריח את ניחוח הלוונדר עולה מהשיחים. סביבינו הים מנצנץ מבעד לחריכי שבכת הברזל המסוגננת המהדהדת את המשרבייה אלמנט ארכיטקטוני מזוהה עם חצרות הבתים בארצות ערב.

במוזאון מסתיימת בחודש הבא התערוכה The Grand Meze שנפתחה בשנת 2021 המביאה את מקורות המושג דיאטה ימתיכונית באמצעות מוצגים, סרטי וידאו, כלים היסטורים, מתכונים וטקסטים, כלי אוכל ועוד.
את העניין במזון האופייני לאיזור גילה חוקר אמריקאי באוניברסיטת מיניסוטה בשם אנסל קיז Ancel Keys שכבר ב-1950 התעניין בעובדה שאנשים החיים בסביבה הזו סובלים פחות ממחלות כרוניות. ב-1956 לאחר מחקר השוואתי הוא הגיע למסקנה שהמזון ואורח החיים במדינות אירופאיות ימתיכוניות כמו יוון, איטליה, ספרד, וצרפת קשורים לבריאות טובה.

בשנת 1975 הוטבע המושג דיאטה ימתיכונית ובהמשך ב-2010 גם אונסקו הכיר בסגנון האכילה הזה כנכס תרבות עולמי. הרעיון של התזונה הימתיכונית קיבל ביטוי ויזואלי כפרמידה שחלקה הרחב מבוסס על ירקות ורק למעלה בשטח הצר מופיעים מוצרים מהחי. כמובן שההכרזות הללו היו מסע יחסי ציבור מצויין למזון המגיע מאיזור צפון הים התיכון בעיקר שמן זית, יין, גבינות וירקות.
המודל הצרפתי של הגדרה גאוגרפית לאיזור גידול המעוגנת בחוקים הנאכפים באופן הדוק התפשט למדינות נוספות כמו איטליה, ספרד, ויוון שמגינות על המוצא הגאוגרפי תרבותי של המזון ,כמו גבינת פטה, מוצרלה, פרמיג'אנו, וכו..

עם הענין הגובר בסגנון האכילה הזה ויתרונותיו המוכחים בעיקר מול התפתחות המזון המהיר שהגיע מארצות הברית, השתנתה החקלאות המקומית והפכה גלובלית יותר. השיווק לארצות רחוקות הוביל לחקלאות תעשייתית העושה שימוש רב בכימיקלים ומתרחקת למעשה מהמודל ההיסטורי שהיה מבוסס על חוות משפחתיות קטנות שהתמחו בגידולים ברי קיימא. שינוי התזונה והתייקרות חומרי הגלם הבריאים הובילה גם לתופעות של השמנת יתר ומחלות כרוניות שונות, כמו בכל העולם.
המשבר שאנו עדים לו היום בחקלאות נובע מהחלטות פוליטות. יחד עם שינויי מזג האויר, אסונות טבע (כמו ההצפות שהיו השנה באיטליה באיזורי הגידול העיקריים של המזון), שנים שחונות ומזג אויר לא צפוי, המשבר הזה מאיים על איכות המזון ועל מורשת תרבותית עתיקה שעברה בעיקר במשפחה ובקהילה ואפיינה את הגאוגרפיה והרב תרבותיות המקומית.

צילום: אילנה אפרתי.

אם הגעת עד לפה, נשמח לשיתופים עם חברות וחברים!