מסע אל יום האישה

מרץ, 2016.

עולם האופנה מוכר אשליות, זה חלק מהמשיכה שלו ומכוח השכנוע הכלכלי והתרבותי של האופנה.

אך מאחורי הבגדים ממשיכה להתקיים תעשייה של ניצול וכוח.

אחד הנושאים האקטואליים בשיח הישראלי הוא ניצול נשים והטרדות מיניות. במקביל לתופעה החמורה הזאת, חשוב לנו לחקור את הזירות הנוספות בהן נשים נחשפות למצבי ניצול.

עולם האופנה המודרני הוא אחת מזירות ניצול הנשים התוססת והצינית ביותר הפועלת במסווה של יופי מתעתע.

ההיבט הראשון של הניצול בעולם האופנה הוא בייצור הבגדים. העובדות במפעלים של חברות האופנה הגדולות באסיה מועסקות בתנאים גרועים, ולא נהנות מהתנאים הסוציאליים עבורם נלחמו עובדי תעשיית הטקסטיל במערב. אף אחד לא מתעניין מי יצר את הבגדים שלו. החייט השכונתי נעלם מהנוף הרבה לפני המכולת. אף אחד כבר לא פונה אל החייט לייצר בגדים חדשים לפי מידה. אך גם היצרנים הקטנים הפכו נדירים יותר. אם המסעדות הבייתיות והשכונתיות זוכות לעדנה מחודשת בעידן המזון המהיר, עולם האופנה עדיין לא הפנים את הבעיה. היצרנים הקטנים נדרשים לישר קו עם טרנדים בינלאומיים, ולהתאים את עצמם לא לטעם המקומי או האישי אלא לטעם התאגידי, לסגנונות ולמחירים שנקבעו הרחק.

המרחק בין היצרן של הבגד לבין הלובש אינו רק גיאוגרפי אלא גם פוליטי, תרבותי וכלכלי. החפץ החומרי, החולצה או השמלה, מחברים בין שני עולמות שלעולם לא יפגשו ברחוב או באינטרנט, בין פועלים חסרי כל באסיה, ובין לקוחות אמידים למדי (לפחות בסטנדרטים גלובליים) במערב. אולי המפגש הזה ההוא דווקא הזדמנות לחשוב על המרחק ועל הניצול.

יש ערך להכרות אישית אם מי שמייצר לנו את הבגדים. הכלכלה הגלובלית לא מאפשרת לנו לשתוק למרות שקל להתעלם מהקשיים המוסריים הנובעים מההחלטות היומיומיות שלנו. הבחירה לקנות בגד זול שיוצר בתנאי עבדות אולי מתחשבת בתקציב המוגבל, אבל לא תורמת לחברה ולסולידריות האנושית. המחיר הזול הוא האשליה האמיתית: הבגד הזול פוגע ביצרנים ההגונים שמייצרים בגדים באופן אתי אבל לא יכולים להתחרות במחירים, הבגד הזול פוגע בעובדי תעשיית האופנה בעולם השלישי ומשמר את מעמדם הגרוע. לרוב, הלקוחות והיצרניות הן נשים, לכן, הגיבורות האמיתיות של הסיפור הזה הן הנשים בשני צידי עולם האופנה, ולא הדוגמניות שמוצגות על פוסטרים.

בפוסטרים, תעשיית האופנה מייצרת אידיאל יופי מלאכותי של ״הבטחת הנעורים״: צעיר, רזה, לבן. לרוב אין ייצוג של מגוון גילאים, צבעי עור, מידות. המיינסטרים של תעשיית האופנה עושה שימוש בנערות צעירות, לרוב מורעבות על סף האנורקסיה, כדי להציג בגדים באופן שמעודד בין היתר אי שביעות רצון בקרב נשים נורמליות מהגוף שלהן. האם אין בכך ניצול חולשות אנושיות? באמצעות השימוש המסיבי בפרסום (תחום שהתעצם בעשור האחרון עם התפשטות השימוש במדיות החברתיות) התכנים הויזואלים  (רזון, גיל צעיר, סוג יופי אחיד) אותם מפיצה תעשיית האופנה מקבלים נוכחות משמעותית ונחשפים להרבה יותר קהלים באופן יחסי לעבר. לכן יש משמעות רבה ליוזמות של נשים המציבות אלטרנטיבה למראות המקובלים של תעשיית האופנה, שמוכיחות שהיופי הנשי והאופנתי הוא רב פנים, מידות וגילאים.

האם תעשיית האופנה חושבת על נשים? במבט כללי נראה שגם הנשים היצרניות וגם הנשים הצרכניות לא זוכות לכבוד רב מעולם האופנה. תעשייה עושה שימוש נרחב בגוף הנשי להצגת חפצים כמו תיקים ונעליים. האם באופן כלשהו הנשים משתפות פעולה עם הניצול והחיפצון הזה? למה הן קונות נעלי עקב גבוהות שקשה לצעוד בהן? למה הן קונות בגדים זולים ברשתות האופנה מבלי להתעניין בגורל הנשים שיצרו אותם? למה ניתן בקלות לערער את הבטחון העצמי של נשים כאשר משהו מכתיב אורך חדש לחצאית או רוחב חדש למכנסיים? השינוי יכול להגיע מבחירה אישית מודעת להתנגד לניצול פועלות הטקסטיל, למודל היופי האחיד, לעריצות הטרנד המשתנה תכופות.

צילומים: מתוך ווג איטליה.

תגובה אחת ל-“מסע אל יום האישה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s