קימברידג', מרץ 2016.

הסודות של המומיות המצריות היו מוקד משיכה עבור שודדי קברים, שהגיעו למצרים מרחבי העולם בתקווה לגלות אוצרות בתוך ארונות הקבורה של הפרעונים העתיקים. השבוע ביקרנו בתערוכה במוזיאון פיטצוויליאם בקיימברידג' (עד 22 למאי) שחושפת את האסתטיקה של עולם המתים של מצרים העתיקה. המצרים הקדמונים השקיעו רבות במתים שלהם לא כפולחן מוות אלא דווקא כפולחן החיים. בגלל שהמצרים האמינו בחיים שלאחר המוות, היה להם חשוב לצייד את המתים בכל הנחוץ לחיים טובים. בעיקר, הם הקפידו לשמר את גופם כדי שישמש אותם בעתיד.

Funerary equipment. Coffin, with lid. Inscribed for a woman with the title 'Lady of the House' called Nakht. The style and texts of this coffin are similar to the outer coffin of Userhet, whose coffin is now in Liverpool. Production Place: Egypt. Find Spot: Beni Hasan Egypt. Twelfth Dynasty; Middle Kingdom, 1985-1773 B.C.

Funerary equipment. Coffin, of a priest in Karnak, Nakhtefmut. The mummy case is a moulded, hollow shell, with a slit up the back. After the mummy was inserted, the slit was laced together and a board inserted under the feet. Find Spot: Ramesseum Thebes, Egypt. Painted wood, cartonnage, depth 33 cm, height 177.5 cm, width 44 cm,, 924- 889 B.C. Twenty-second Dynasty, Third Intermediate Period.

תכריכי מומייה מצרית ממוזיאון פיטצוויליאם בקיימברידג'. מתוך אתר המוזיאון.

התערוכה התמקדה באמנות של עיטור ארונות המתים ובניית הסרקופגים עבור מתים רמי מעלה, אך את תשומת ליבנו משך דווקא המקום החשוב של הטקסטיל בעולם המתים המצרי.

המצרים נהגו לעטוף את המתים שלהם בתכריכים מבד פשתן לבן. כמובן, לא כל המתים זכו לעטיפה מרשימה ויקרה כל כך, מסתבר שהמתים מפשוטי העם נכרכו בעשבים או במחצלות עשב יבש. בד הפשתן הטבעי נטבל לעיתים בשרף, שעזר לשמר ולייצב את הסיבים. לרוב הבד נותר לבן, והגופה הכרוכה בתכריכים הונחה בארון מתים מעץ. אך בתקופות מאוחרות יותר, נהוג היה לצייר על הבד עיטורים קישוטיים או את דיוקנו של המת בצבעי טמפרה טבעיים. באזורים מסוימים, נהגו לצייר על הפשתן את דמותה של האלה עשתורת, וביוון העתיקה נהגו לצייר את דמותו של המת, לבוש בבגדים מהודרים ומסורתיים.

השימוש בבדי פשתן לתכריכים המשיך להיות פופולרי גם בימי רומא העתיקה. אחד המוצגים המרשימים בתערוכה הוא מומייה עטופה בפשתן צבוע אדום עמוק, ועל תכריכי הבד מצויר דיוקנו של המת (בחור צעיר ומתולתל עם זקנקן נערי). הדיוקן המצויר ביד אמן מקצועית, בעוד יתר המומיה מקושט בעיטורים ילדותיים ופשוטים למראה. אך הצבע האדום הארגמני, שכבר כתבנו עליו בעבר, מרמז שהמת היה דמות רבת מעלה. הבד נשמר באיכות מפתיעה מאוד, במשך יותר מאלפיים שנה.

לבדים יש מקום מרכזי גם בתרבות הקבורה והמוות ביהדות. נהוג לעטוף מתים יהודים בתכריכים לבנים, שחייבים להיות עשויים מסיב טבעי כמו כותנה, פשתן, צמר. אם במצרים העתיקה הבחירה בפשתן העידה על מעמדו הגבוה של המת, בתקופות מאוחרות יותר הפשתן היה דווקא הבד לתכריכים של עניים.

בתלמוד מסופר: "בראשונה, כל מי שיש לו מת, היו יציאותיו קשות עליו יותר ממתו, התחילו הכל מניחין מתיהן ובורחין, הנהיג רבן גמליאל קלות ראש בעצמו וחזרו הכל לנהוג כרבן גמליאל".‏תוספתא, מסכת נדה, פרק ט', ברייתא י"ז.‏

אחת הפרשנויות מרמזת שלפני תקופתו של הרבן גמליאל, תכריכי קבורה יקרים נחשבו לעדות על עוצמת הצער של המשפחה האבלה. אך לעיתים קרובות משפחות לא יכלו לעמוד בהוצאות הכבדות של תשמישי הקבורה. לכן, רבן גמליאל ציווה להקבר בתכריכים פשוטים, כנראה מפשתן, כדוגמא אישית לצניעות. כנראה שבתקופתו, במאה הראשונה לספירה, היו בדים יקרים ויוקרתיים יותר מהפשתן ששימשו לתכריכים, למרות שהפשתן, כמו שמוכיחות המומיות המצריות, הוא אחד הבדים העמידים ביותר בטבע.

The Shroud of Turin

גם בנצרות לתכריכים יש מקום של כבוד. עד היום, תכריכי טורינו (עליהם מוטבעת לפי המסורת דמות פניו של ישו הצלוב) מספקים השראה ועניין למיליוני מאמינים ולחוקרים. אבינעם דנין, חוקר הטבע שמת השנה, כתב מחקר חשוב על תכריכי הפשתן. הוא מצא שהמקום היחיד בעולם בו ניתן למצוא את שלושת הצמחים המוטבעים בבדי הפשתן, עכובית הגלגל, זוגן השיח ולוטם שעיר, הוא הרי יהודה, בין ירושלים לחברון. מועד הפריחה של הצמחים האלה הוא במרץ-אפריל, בתקופת חג הפסח בה נצלב ישו. המחקר הבוטני של דנין עזר, בעיני הכנסיה הקתולית, לאשש את הטענה שבדי הפשתן באמת שימשו לעטוף את גופו של ישו. למרות זאת, הספקנים ממשיכים לראות בבדים תרמית מימי הביניים. כך או כך, הכי חשוב לזכור, כמו שהסבתות נוהגות לומר, בתכריכים אין כיסים!