ונציה, אוקטובר 2026
הרחק מההמון הסואן, מקבוצות התיירים האין סופיות המובלות על ידי מדריכים עם דגל ורמקול, הרחק מעומס האמנות המוצע בגרדיני ובארסנל, בקומה מעל כיכר סן מרקו ההומה, מצאנו רגע של שלווה מדיטטיבית. זו היתה החוויה העמוקה ביותר שאמנות עכשוית יכולה להעניק.

מרכז האמנות Smac (כתבנו על זה כאן), אכן נמצא בלב העיר מעל כיכר סן מרקו אבל עדיין שומר על מינון נעים של מבקרים. שורה של חדרים שפרוזדור ארוך מחבר בניהם הפכו לחלל לתערוכות מתחלפות. הפעם במסגרת הביאנלה לאמנות ביקרנו בתערוכה ומייצב שהאמן הקוראני יצר לחלל היחודי הזה.
לי אופן נולד לפני כתשעים שנים בקוריאה תחת הכיבוש היפני. בשנות החמישים הוא למד פילוסופיה בטוקיו, וקצת אחר כך החל ליצור ולהציג אמנות. הוא היה חלק מתנועת האמנות החלוצית קונצאפטואלית היפנית Mono-Ho שפעלה בשנות השישים ושבעים של המאה הקודמת ואימצה את הרעיון של ״אי עשייה״, המציב את האמן לא כיוצר או מייצר, אלא כמתווך בין החומר והסביבה. חומרים כמו אדמה, אבנים, זכוכית, עץ וחומרי תעשייה, הוצבו או אורגנו על ידי האמנים ביחס לסביבה בדגש על רגע ההווה ללא צורך בהמשכיות או הנצחה. לרוב היצירות פורקו לאחר שהוצגו.

בתערוכה מוצגות עבודות מתקופות שונות המאפשרות להתרשם מהמחקר האמנותי של האמן. למשל, ניכר שהוא מתייחס לשטחים הלא מצויירים בבדים שלו כחלק חשוב ביצירה. אולי בניגוד להבנה המקובלת שמה שמצויר יותר חשוב.
האמן חוקר ביצירתו נושאים שונים: פעולת הציור, השטח הלבן, נוכחות החומר /צבע או העדרו, המתח בין עומס הצבע על המברשת לבין העלמותו ההדרגתית, אבן מונחת בחלל ריק, נוף של מקלות מתכת דקיקים ניצבים בתוך חול ים, או לוח המתכת/מראה המונח על הרצפה המזמין את הצופה לפסוע עליו ולרגע זמני להיות חלק מהיצירה.
״כשאתה מסתכל על העבודות שלי, אתה יכול להרגיש את הנשימה והקצב.״