לונדון, יוני 2026.

תקופת השחרור של ארצות אפריקה מהשלטון הקולוניאלי האירופאי אחרי מלחמת העולם השנייה התאפיינה בדיונים סוערים לגבי עתיד היבשת. איך תיראה אפריקה העצמאית? מה תהיה הזהות הלאומית של תושביה? איך היצירה והמחשבה האפריקאיות יוכלו לחבר בין העבר העשיר של היבשת, דרך מאות שנות ניצול ודיכוי, אל העתיד העצמאי והבלתי נודע? כל השאלות האלה ועוד עומדות במרכז תערוכה מסקרנת שראינו במרכז בארביקן בלונדון החודש, Project a Black Planet.

התערוכה עוסקת במגוון רחב של סוגיות אמנותיות ופוליטיות שאיחדו אנשים באפריקה או ממוצא אפריקאי ברחבי העולם. דרך הרעיון של פאן-אפריקה, תנועה עולמית שמאחדת תרבות, היסטוריה ורעיונות הקשורים באפריקה לכדי חזון משותף, התערוכה חוקרת את העתיד שאפריקה דמיינה לעצמה. כמובן שבתוך היבשת המגוון התרבותי והאמנותי עצום. אבל רעיון הפאן-אפריקניזם מדגיש את המשותף על פני השונה, ומנסה למצוא זהות הוליסטית המתבססת על מוצא גזעי אבל גם ובעיקר על בחירה פוליטית, תרבותית ולשונית.

הטקסטיל ממלא מקום משמעותי בתערוכה וגם כמובן בתרבות הפאן אפריקאית. ממצע עליו אפשר ליצור אמנות, דרך לבוש וביגוד מודפס, מטפחות ראש או שטיחים, האמנים המוצגים בתערוכה מצאו משמעות במבחר רחב של יצירות טקסטיל.

התערוכה רחבת היריעה מעניינת כי מביאה קולות פחות מרכזיים אל הבימה הלונדונית, וחוקרת משמעות הסולידריות הפוליטית באמנות. בין הקריביים, ארצות הברית, אירופה  אפריקה והמזרח התיכון, הזהות האפריקאית כללה התנגדות לדיכוי, תמיכה בחופש ובאוטונומיה, ומאבק למען זכויות פוליטיות וכלכליות. במידה מסוימת התנועה לסולידריות הצליחה למלא תפקיד חשוב בתקופת הדה קולוניזציה. אך היום עולה שוב השאלה האם יש מקום לסולידריות בינלאומית, ואם כן, איזו ולמען אילו מטרות? בינתיים הביקור בתערוכה מגלה איך אנשי המאה העשרים דמיינו את העתיד שלהם, שהוא למעשה העולם שלנו עכשיו.