תל אביב, יוני 2026
השבוע ביקרנו במוזאיון ארץ ישראל השוכן במרחב הידוע גם כתל קסילה, אתר ארכאולוגי המשויך למאה ה-11 לפנה"ס בו נמצאו שירדים לתרבות פלישתית קדומה. פה גם שכן בעבר הכפר הערבי שייח מונס.
ביקרנו בביאנלה לאמנויות ועיצוב שכותרתה ׳מעשים וימים׳, כותרת הלקוחה משירו של הסיודוס, משורר יוני בן המאה ה8 לפנה"ס, העוסק במאבק בין אחים שאחד מהם נושל מירושה של אחוזה חקלאית. המאבק בין כוחות הטוב לבין כוחות הרוע ולנוון המוסרי מציב את העמל, עבודת האדמה, והחיבור למקצב הטבע כמפתח לחיים ראויים אחראים והרמוניים.
השיטוט בפארק בו שוכנים ביתני המוזאיון אותו תכנן בשנות החמישים של המאה הקודמת משרד האדריכלים ויטקובר האחראי בין היתר לתכנון קמפוס אונ׳ תל אביב,מלון דן אכדיה, בריכת גורדון ועוד מבנים אייקונים המהדהדים את חוכמת הפשטות הצורנית והחומרית האופיינת לזרם הבאוהוס הגרמני.
מעורר השראה הרעיון של מוזיאון מפוזר בפארק ירוק מול הרעיון הקלאסי של מוזיאון במבנה אחד גדול. כל ביתן מיועד לחומר שונה, זכוכית, חרס מאופיין בעיצוב ארכיטקטוני שונה, מזכיר במידה מסויימת את גני הג'ארדיני המארחים את הביאנלה של ונציה.
הביקור מעורר מחשבות על השכבות המגוונות אותן מייצג המוזיאון בין עבר רחוק לקרוב, בין היסטוריה עתיקה להיסטוריה מודרנית באמצעות התרבות החומרית שעברה אלינו בממצאים ארכיאולוגיים, במבנים ארכיטקטונים ואפילו בהיבט הפוליטי המיוצג בשינוי השם המקורי ממוזאון הארץ למוזיאון ארץ ישראל.

המוזאון נוסד בשנת 1947 פרי יוזמת התעשיין והאספן דר׳ וולטר מוזס ממקימי תעשיית הסיגריות דובק ואספן זכוכית. הוא הוריש את הונו ואוספיו לעיריית תל אביב. דיוקן צנוע שלו מוצב על קיר כניסה לביתן החרס, היום ביתן קרמיקה, שהאלגנטיות הפשוטה שלו מורכבת מאבן מקומית ותכנון צנוע המתיחס לאור המקומי. החצר הפנימית היא אי רגוע מוקף חומת אבן מעוררת סקרנות עם חריצים המייצרים מקצב בין אטום לשקוף בין אור לצל. הביאנלה מציגה כ-200 עבודות שנבחרו מתוך כאלף חמש מאות שהוצעו.

העבודות והפרויקטים מוצגים בתערוכה מרכזית ובביתנים השונים ניתן לראות עוד מבחר עבודות נוספות המתכתבות עם נושא הביתן כמו זכוכית, חימר ועוד. שפע העבודות לפעמים מקשה על הריכוז ותשומת הלב הראויה לכל אמן. העיסוק הגובר במלאכות כפיים, קראפט, המאפיין את העידן שלנו בא כתגובה לדלות החומר המרכיבה את חיי היום יום, מפריטי טקסטיל באיכות ירודה המוצעים ברשתות האופנה המהירה עד ריהוט פשוט וזול תוצרת איקאה. אלו החליפו את תפירת היד של תופרת הבית (כתבנו על זה כאן) או עבודת הנגרות שהכרנו פעם כשהזמנו ארון אצל נגר אמן. נראה שאיכות התרבות החומרית סביבינו מייצרת צורך אנושי ארכאי לביטוי חומרי איכותי המטשטש את הגבולות המדומיינים בין אמנות לאומנות.

רבים מהיוצרים מתייחסים בעבודתם לזכרון, למשמעות הזמן, לשאלות על קיום ועל שייכות, מסורות, זהות, וגם למשבר האקולוגי, לאיומים על הטבע. העבודות והמייצבים מייצגים נושאים אישיים, קולקטיביים, ישראליים אך גם מאד אוניברסליים. הן עשירות בטכניקות מגוונות המערבות יחד עבר והווה, מעבודת נול מסורתית, חימר, עץ ועד שימוש מעורב בין מדפסת 3D אינטלגנציה מלאכותית, וידאו ובמבחר חומרי גלם.

גם בבית הקפה, אם מבקשים, מגישים אספרסו בכוסות זכוכית, ולא בנייר או פלסטיק כמו במוזיאונים אחרים בעיר.
צילומי עבודות מתוך קטלוג התערוכה וצילומים מהתערוכה: אילנה אפרתי