בוכרה, נובמבר 2025.
בשבוע הבא ננעלת הביאנלה הראשונה לאמנות עכשווית של בוכרה. אנחנו הספקנו לבקר שם והשבוע אנו משתפות אתכן ברשמינו.
המבקר הממוצע עושה את המסע לעיר בוכרה כדי להחשף ליופי השייך לאגדות, חלק מהעבר המפואר של העיר והמרחב. העיר מספרת את ההיסטוריה של כיבושים גדולים על ידי מנהיגי אימפריות שהגיעו אליה והותירו חותמם. היו בה פרסים, ערבים, מונגולים, מאלכסנדר מוקדון, ועד הצאר הרוסי. כאן במרכז אסיה, בוכרה הייתה אואזיס חשוב על דרכי המשי בהן התנהל מסחר גלובלי הרבה לפני שהמושג הזה נעשה מודרני. עושר, ידע מדעי, ארכיטקטורה, חילופי רעיונות ותרבויות, דיאלוג בין עשרות לאומים שונים העשירו את המרחב הזה הידוע היום בשם אוזבקיסטן.

אחרי כעשורים ארוכים מאחורי מסך הברזל הסוביטי ועוד תקופת שילטון דיקטטורי, הרפובליקה האוזבקית הצעירה יחסית מבקשת למצוא את מקומה מחדש במרחבים הבינלאומיים, להפיץ את התרבות המקומית על כל שכבותיה ההיסטוריות, את עושר האומנות והאמנות, לשקם ולשחזר את הידע שאבד עם תקופת הכיבוש הסוביטי ולפתוח בדיאלוג חדש בעיקר עם מדינות המערב. מאז 2021 התקיימו כבר תערוכות רבות של אמנות ויצירה אוזבקית בונציה, בלובר בפריס (כתבנו על זה כאן), וגם במוזיאון פלאצו פיטי בפירנצה. אירועי התרבות האלה ממומנים בחלקם על ידי המדינה שלוקחת חלק פעיל באמצעות מועצה יעודית העוסקת בפתוח התרבות והתיירות (ומנסה בכך גם ליצור מוניטין חיוביים לאוזבקיסטן, שנודעה לשמצה ביחסה הבעייתי לזכויות אדם ואזרח).

הביאנלה היתה הפתעה מעניינת, בעיקר הרעיון של דיאלוג ושיתופי פעולה בין אמנים זרים לבין אומנים מקומיים שביצעו את היצירה. היצירות נותנות ביטויי לידע, לכישורים ומסורות מקומיות שעברו מדור לדור בטכניקות מגוונות כמו קרמיקה, מוזאיקה, רקמה, אריגה. נזכרנו ביצירות של האמן האיטלקי Alighiero Boetti שפעל בזרם ״האמנות הדלה״ האיטלקי בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת ושיתף פעולה עם רוקמות באפגניסטן ופקיסטן כדי ליצר יצירות טקסטיל בטכניקה של רקמה מקומית על פי הרעיונות שלו. בעוד שאצל בואטי הרוקמות נותרו אילמות ואנונימיות כאן לאמנים המקומיים יש שם ומקום כחלק מהיצירה ולא רק כמבצעים.

הביאנלה היא ללא ספק התחלה של מהלך המבקש לעורר אמנים מקומיים ליצור אמנות עכשוית ולבנות לאוזבקיסטן דימויי מודרני עכשוי ולא רק היסטורי ומסורתי, בבוכרה זו הזדמנות לפתוח את העיר והמדינה להשפעות תרבותיות ולתת ביטוי אמנותי לזכרון לחוויות הקולקטיביות והפרטיות של אנשים שחיו תחת כיבוש ודיקטטורה במהלך דורת רבים.
לעומת הביאנלה של ונציה עליה אנו כותבות כאן תדיר, כאן היה מרגש לראות את אנשי המקום, את הסבתא עם הנכדים, או הצעירים שיוצאים לבילוי בערב מבקרים ומצלמים את היצירות באוירה מאד לא פורמלית.

פה לא נתקלנו בתחושה שהאמנות מיועדת רק למביני ענין והשאר מודרים כמו שקורה בונציה. אולי גם הכניסה החינמית תורמת לעידוד המבקרים. הביאנלה של ונציה מציעה חומר למחשבה לפרנסי ונציה העמוסה מבקרים על גשר ריאלטו ופיאצה סן מרקו, בעוד שבגני הג׳רדיני תנועת המבקרים יחסית דלילה, ותושבי ונציה המתמעטים והולכים מדירים רגלם מארועי האמנות שזרים להם.