לונדון, אפריל 2024.

גם אם האימפריה הבריטית נעלמה ממפת העולם לפני עשורים רבים, לפחות באופן רשמי, הצל של הקולוניאליזם ממשיך להאפיל על בריטניה עד היום. לאחרונה, מוסדות תרבות ואוניברסיטאות בריטיים מנסים לחקור ולהתמודד עם עברם הקולוניאלי. ההכאה על חטא משמשת לעתים לשטוף את עוונות העבר, אבל יש פעמים שהיא מניעה דיון מעניין על המקום של האימפריה בעיצוב התרבות.

השבוע ברויאל אקדמי אוף ארטס במרכז לונדון, הדיון על הקולוניאליזם היה ער מתמיד. תערוכה חדשה חקרה איך האקדמיה המלכותית בעצמה שימשה כלי לקידום האימפריה והעלמת האמנים הקולוניאליים מהתרבות האנגלית. התערוכה מנסה לתת מקום לעבר הקולוניאלי של האקדמיה ולהתמודד עם האפליה שהונהגה בה נגד היוצרים שהגיעו מאפריקה, אסיה והקריביים.

התערוכה מפלסת גם דרך קדימה להתבוננות על עולם האמנות הבריטי עכשיו, ודרך יצירות חדשות חוקרת את תופעות העבדות, הניצול והאפליה שהיו מנת חלקם של הנתינים הקולוניאליים. התערוכה מעוררת מחאה לא רק נגד ניצול השחורים בקולוניאליזם אלא גם נגד העלמתם ומחיקתם מהתרבות, למשל העלמותם של ציירים שחורים שעבדו בלונדון ועבודותיהם לא נשמרו ולא תועדו, בניגוד לקולגות הלבנים שלו.

גם עולם הטקסטיל נוכח בתערוכה, בבגדים של הדמויות המצוירות, הלבושות בסגנון אירופאי או אפריקני, וגם ביצירות שמשמרות את זיכרון העבדות והעבודה השחורה בשדות הכותנה, למשל קרש גיהוץ ועלים מוטבע שרטוט של ספינת עבדים, לצד בדי כותנה ששימשו מלבושים לחברי קו קלוס קלאן.

האם אמנות יכולה לשנות חברה? איך אפשר לבטא מחאה וגם ליצור אמנות מעניינת ומעוררת השראה? האם אמנות אמורה בכלל להיות פוליטית? לדעת האוצרים התשובה לשאלות האלה היא כן, וברור שהיצירות המוצגות נוקטות עמדה ברורה. לרוב, הם מציעות גם עושר אסתטי ומבט חד ומקורי, שהופך את חווית הביקור למסקרנת ולא דידקטית, כי עדיין רבים מהשמות של האמנים שמוצגים בה אינם מוכרים לקהל הרחב, ואולי לפחות זה ישתנה.