איטליה מרץ 2024

השבוע התבשרנו כי מעצב אופנה בלגי, שאנו מעריכות בזכות איכות התרבות החומרית ועיצוב עם אמירה אישית ועקבית הודיע על פרישתו מניהול קו הבגדים הקרוי על שמו. אחרי כארבעה עשורים בתחום האופנה הוא הודיע שהוא מתפנה לעיסוקים אחרים, אולי גידול פרחים כמו שראינו בסרטו הדוקומנטרי לפני מספר שנים. מדובר בדריס ואן נוטן שסלל את דרכו אי שם בשנות השמונים יחד עם קבוצת מעצבים בלגיים צעירים שהגיעו לפריס מאנטוורפן בוואן עם בגדים בעיצובם. הייתה אז רוח נאביות של יצירה ושל ענין בתרבות, והשאר היסטוריה.

ואן נוטן הוא אולי אחד המעצבים היחידים שעדיין מחזיקים בבעלות על בית האופנה שלו, ולא מכר אותו לאחד מתאגידי הענק הצרפתיים המחזיקים בכל בתי האופנה המוכרים מאיב סאן לורן, ועד בלאנסייגה, פנדי, דיור ועוד.

קשה לשמוח לידיעה שאן נוטן סוגר אך אנו יכולות להזדהות עם ההחלטה בעיקר לאור המסלול שאילנה עשתה מאז שנות השמונים ועד 2022 כשפרשה מעיצוב קו הבגדים הנושא את שמה ועברה לשגשג בשדות יצירה אחרים.

עם הידיעה הזו אנו מתחילות סדרת כתבות שעוסקות בהיסטוריה הקצרה של האופנה העכשוית בהן ננסה להאיר מעט את התחום ה״נוצץ״ הזה והצללים המכסים אותו.

האם האופנה היום טובה יתר?

לא, האופנה הפכה המונית במובן הרדוד של המילה. הפער בין אופנת העילית האיכותית והיקרה לאופנה ההמונית הזולה באיכות ירודה העמיק באופן חריף ומחק כמעט לגמרי את תעשיות האופנה הבינונית ואת בתי האופנה הקטנים שעיצבו ויצרו באופן מקומי בארצות שונות מאיטליה ועד ישראל, ספרד וכו.התופעה האופנה נחטפה על ידי תאגידי הענק הבינלאומיים המוכרים, מזארה ועד יוניקלו או שיין הסינית. אלו חברות שזרח כוכבן מאז שנות התשעים של המאה הקודמת כתוצאה ממספר גורמים שתרמו לשינויי המואץ שמעולם לא היה בעבר: טכנולוגית שינוע, צילום, מיחשוב, פיתוח סיבים סינטטים ושווקים גלובלים. הפוליטיקה הנאוליברלית איפשרה פריסה עולמית רחבה של חנויות ענק מנוהלות ממרחקים ומייצרות בעולם השלישי.

החברות הללו נבנו על הרעיון שביטל למעשה את העונות: כל חודש במהלך כל השנה סחורות הגיעו לחנויות ויצרו ביקושים מלאכותיים שאינם קשורים כבר לחילופי מזג האויר או לצורך אמיתי בלבוש. עם התפתחות הערים ומעבר של תושבי פריפריות למגורים בעיר נוצר ביקוש יתר למוצרי צריכה שמתאימים לסגנון החיים הזה, במגדלי דיור מרובי קומות בתל אביב, מילנו, שנחאי ואבו דאבי. הערים צמחו לגובה, והתושבים חיים בתוך בועות ממוזגות כל השנה בטמפרטורה זהה ומנותקים ממזג האויר. סגנון הלבוש מושפע פחות מהעונות ויותר ממשפיענים ברשתות חברתיות. טרנדים רגעיים שיוצרים מראה כמעט אחיד סביב הגלובוס. אנשים צעירים שוכנעו שבגד צריך להיות זול ולמעשה לא עצרו לחשוב מה הן הסיבות למחיר הנמוך. חלקם לא מתעניינים באותיות הקטנות המופיעות בתויות, או במי שתפר ובאיזה תנאים את הבגדים שלהם. אבל שינויי מזג האויר וההתחממות הגלובלית הם עולמיים ולכן היום אולי מתחילה לחלחל התובנה שגם אם לא אכפת לצרכנית האופנה מהזיהום שנוצר בגלל בחירתה ללחוץ על כפתור כדי להזמין בגד מסין, הזיהום ממשיך להשפיע גם קרוב יותר אליה, על השלג באלפים ועל הרעלת הדגים בים.

תג מחיר זול וזול מאד התאפשר עם המעבר לייצור במדינות לא מערביות, היכן שניתן לנצל את כוח האדם הזול והעדר הרגולציה על זיהום הסביבה או זכויות עובדים. כמובן שנושא זה החריף את משבר האופנה במדינות בהן העסקים והתעשייה כן פועלים תחת רגולציה וחוקי הגנה על הסביבה. (משבר דומה מתרחש מול ענינו בכל העולם המערבי בו החקלאים מוחים על חשיפה לא הוגנת ליבוא מתחרה ממדינות בעלות רמת רגולציה שאיננה זהה למערב אירופה וארה"ב).

מעצבים עצמאיים קטנים

בעשורים האחרונים בישראל נסגרו או נמכרו מפעלי טקסטיל ובעיקר מתפרות עם כל הציוד לרצועת עזה. שם ייצרו עד לא מזמן חלק מהבגדים שעדיין מייצרים עסקים קטנים בתל אביב. עתה גם הייצור המקומי או האזורי הזה בא לסיומו.

מעצבים עצמאים איכותיים שהם גם בעלי העסק נתקלים במצב כמעט בלתי אפשרי. תחרות לא מאוזנת, וחוסר הבנה של הצרכן בחומרי גלם ובאיכות הביא לא מעט מהם לשנות יעוד ולצאת מעולם האופנה. המצב הזה נכון לישראל, אבל גם למקומות אחרים, בהם המעצבים נאלצים להגביל את פועלם בהתאם ליכולות הייצור המדרדרות ולהעדפות הצרכנים שהולכות ונוטשות את עולם האיכות לטובת הכמות והמחיר הנוח.

המשך בשבוע הבא..

צילומים משנות השמונים תשעים מארכיון אילנה אפרתי.
אם הגעת עד כאן, נשמח אם תרצי לשתף חברות וחברים.