לונדון, מרץ 2024.
לפני כמעט עשור, באוקטובר 2015, הזמנו אתכם לביקור בתערוכה של שאנל בגלריית סאאטצ'י בלונדון. התערוכה שמומנה ואורגנה על ידי בית האופנה, הייתה אמנם מרשימה אבל תהינו בסופה איך תיראה תערוכה מחקרית יותר, שתציג אלמנטים פחות מוכרים מההיסטוריה של בית האופנה. השנה, התהייה  שלנו קיבלה מענה בדמות תערוכה משמעותית במוזיאון ויקטוריאני ואלברט בלונדון שחוקרת את ההתפתחות של שאנל כאישה ומעצבת במאה העשרים.

בזמן שחלף, תערוכות אופנה הפכו למוקד משיכה להמונים ולא רק לחובבי בגדים ולבוש. אם מחוץ לתערוכה החינמית בגלריית סאאטצ'י היו תורים, הרי שעכשיו הכרטיסים לתערוכה של שאנל (שאינם זולים) אזלו חודשים מראש והמוזיאון האריך את משכה ואת שעות הפתיחה שלה. כולם, ובעיקר כולן, לפי המדגם הלא מייצג ביום ביקורנו במוזיאון, רוצים לראות אופנה. 

אם בעשור שעבר התערוכה של שאנל חגגה את המותג באופן יצירתי אך לא חדשני, הפעם התערוכה מנסה להציג היבטים היסטוריים בהתפתחות בית האופנה לצד צדדים פחות מוכרים ביצירה של שאנל. התערוכה נפתחת עם הפריטים הראשונים בעיצובה, כשידיד בריטי עשיר הלווה לה סכום כסף לפתיחת בית האןפנה הראשון שלה (לפני כן היא פתחה חנות לעיצוב כובעים). שאנל התבססה על ידע טכני מרשים כשעיצבה שמלות משי דקיקות ועדינות שמתאפיינות בפרטים מתוכננים בדיוק מושלם. שמלות מלמלה מעודנות ליומיום וגם לערב היו הוכחה לדימיון העיצובי שלה שנתן לאישה מראה מסוגנן ומוקפד (ברמות שהיום קשה לדמיין, בעידן הטישירט והלולולמון). הרבה לפי החליפה המפורסמת, שאנל חשבה על המראה הנשי כשילוב של נוחות ואלגנטיות.

אך לא תמיד המראה שהיא הציעה היה דווקא מינימליסטי. התערוכה מראה את עושר הבדים הייחודיים של שאנל, שחלקם היא עיצבה בעצמה בהשראת בדים מרחבי העולם (מצא חן בעינינו המעיל ברקמה בהשראת טג'יקית). לצד גזרות משוכללות ביותר, שלרוב מלוות את גוף האישה באופן מחמיא ומעודן, התערוכה מדגישה את הבדים וחומרי הגלם המיוחדים שבידלו את שאנל משאר בתי האופנה.

לעומת מדאם גרה שהתמחתה בפליסה וקפלים, שאנל התמחתה בעושר בדים מעודן, שלא מושך את העין בהתחלה אך למעשה תלוי ביכולת טכנית אגדית.

התערוכה חשפה מקורות השראה מעניינים כמו תכשיטים עתיקים ששוחזרו בהקפדה, רקמות רוסיות ואסייתיות, ובדים מצוירים ביד לפי איורים של שאנל ומעצביה. כל אלה הפכו את הבגדים של שאנל ליצירות ייחודיות, גם אם לא כל פריט הפך אייקוני כמו החליפה הקטנה והשמלה השחורה, שזכו למקום בתערוכה דווקא בהדגשה של המגוון האדיר של הבדים והגזרות בהם הופיעו.

ימי הזוהר של שאנל, עד מלחמת העולם השנייה, ביססו את מעמדה כמעצבת מובילה ובית האופנה שלה, שנסגר ונפתח לאחר מכן בלעדיה, רכב על ההצלחה הזו לאורך שנים. אבל בתערוכה מודגשים פחות יתר המעצבים שבאו אחריה. לעומת זאת, באים לידי ביטוי ההישגים הטכניים והאיכות הגבוהה של הבגדים, שנבעו גם מההבנה העמוקה של שאנל בגזרות, בדים וחומרים. בלי היכולת הזו, וכוח האדם הדרוש לבצע את הרעיונות שלה, הסגנון של שאנל לא היה מתגשם. היום, כשהיכולת לבצע פריטים כה מורכבים ומרשימים שמורה למעטים בלבד, דמות האישה החדשה ששאנל עיצבה הפכה לזיכרון רחוק.

במשך השנים הזכרון של שנל התחדד סביב כמה אייטמים איקוניים. אך מי שמכיר את היצירה של קוקו שאנל עצמה יכול לראות שזו מניפולציה של התודעה הציבורית: זה מה שהציבור ראה אולי בחזרה האנסופית של חליפת הקרדיגן והחצאית וכפתורי הזהב שהתמחה בהם קרל לגרפלד .
אבל המראה הזה לא משקף את מנעד התפתחות המסלול העיצובי של שאנל שהיתה אוטודידקטית והציעה סגנונות שונים ומנעד בדים עשיר.
העיצוב שלה ממש לא מסתכם בבוקלה המזוהה עד שיעמום. התקשרות המודרנית מזהה כמה איקוניים
ובעצם מבטלת את העושר של הרבה אפשרויות לטובת סמלים. התערוכה הזו מוכיחה שמעבר למראה המוכר יש עולם שלם של יצירה מרתקת.