איטליה, פברואר 2024

בשנות השמונים של המאה שעברה התפתח ערוץ תיירות אורבני יחודי תחת הכותרת Dark tourism הכולל סיורים מודרכים בעיקר בבתי קברות עתיקים בהם קבורים אישים או דמויות מפורסמות כמו בפריס בבית הקברות הנודע Père lachaise.

בתי הקברות הללו מסקרנים כמוזיאון פתוח, נכס היסטורי אמנותי המייצג תחומים רבים של החיים האנושיים, מסוציולוגיה, ארכיטקטורה, אמנות, אומנות, אנתרופולוגיה. הם ללא ספק ספר היסטוריה אנושי.

המילה cimitero באיטלקית או cimetière בצרפתית בעלות שורש משותף בלטינית, שבמקור הגיעה מיונית עתיקה koimētērio שפירושו מקום למנוחה מהפועל koimān להרדם.

השבוע, אולי בהשפעת רוח התקופה, יצאנו לשוטט במקומות המנוחה האחרונה בסגנון איטלקי פרובינציאלי, בעיירות ובכפרים קטנים בהם המנוחה האחרונה היא ללא ספק שלווה ורגועה מול הנוף הכי יפה.

חוקרים נוהגים לאפיין תרבויות על פי טקסי הקבורה. הקברים, מיקומם סגנונם ואופיים, משקפים את ערכי הציביליזציות. למשל העם האטרוסקי שחי במרכז איטליה קודם לרומאים (כתבנו על זה כאן), נחשב לעם מפותח ולבעל תרבות גבוהה בין העמים העתיקים ולו בזכות מערות הקבורה המפוארות שהותיר אחריו. מדובר בקאפלות תת קרקעיות בהם נקברו משפחות לדורותיהן וחדריהן מצויירים בציורי פרסקו ברובם עליזים וצבעוניים להנעים את המנוחה האחרונה.

בימי הרומאים נהוג היה לקבור את המתים בקטקומבות מחוץ לעיר מסיבות תברואתיות. בעת העתיקה היה מקובל לקבור את האזרחים בקברי אחים, עד למהפכה הצרפתית ששינתה את הקבורה האזרחית לקבורה מודרנית אינדיבידואלית. בפלרמו שבסיצליה מצוי בית הקברות הציבורי המודרני הראשון באירופה.

לכל כפר איטלקי יש את בית הקברות שלו הממוקם על פי רוב בנקודה אסטרטגית ואסתטית בטריטוריה האורבנית, מול הנוף הפתוח. ככה החיים מעניקים לאזרחים הקודמים את התנאים היפים ביותר במגוריהם האחרונים. פרחים שתולים בערוגות ועצים ירוקי עד כמו ברושים מאפיינים את הגינון. המקום מוקף בחומת אבן ושעריו סגורים בלילה.

האסתטיקה של הצ'ימטריו האיטלקי מחברת אותו לאסתטיקה של העיר או הכפר. כאן הקאפלות המשפחתיות שמתאפיינות במוטיבים תקופתיים ניצבות לאורך ה״רחובות “. משפחה אחת ליד השנייה כמו שכנים בבתי העיר. ניתן לראות וללמוד את ההתפתחות הארכיטקטונית מהמאה התשעה עשרה לימינו, או לפחות עד אמצע המאה העשרים אז בהעדר שטחים הפכה הקבורה מקאפלות מרווחות לקבורה מודרנית בקומות על קירות באופן אחיד ונעדר יחודיות. אחרים בוחרים להמנע לחלוטין מקבורה ומעדיפים שאפרם יפוזר במרחבי הטבע.
אולי השינוי הזה מאפיין את הפוליטיקה, הכלכלה והיחס של החברה ליחיד שהולך ונרמס בעידן הקפיטליסטי בו הכל נמדד ביכולת קנייה. נחלות קבר הפכו יקרות מאוד, מעבר להישג ידם של רבים. אולי התעמעמה גם מידת האנושיות של החברה אל כבוד האדם וזכרו, ואפשרויות הבחירה גם אחרי המוות מצטמצמות לקריטריונים כלכליים גרידא. ואולי כל רעיון הקבורה יהפוך בקרוב, בעידן משבר האקלים, לפריבילגיה של העבר, כי מחוסר מקום ושטחים ירוקים רק מעטים יוכלו להשיג לעצמם נחלה  למנוחת עדן נצחית. בינתיים, בתי הקברות מציעים הצצה לחיים של אחרים, ולזיכרון של מי שנותר מאחור.

צילום: אילנה אפרתי.

אם הגעתן עד פה, נשמח אם תגיבו ותשתפו חברות נוספות במסעות שלנו!