איטליה, ינואר2024
השבוע חגגנו את ט״ו בשבט ואת מסורת נטיעת עצי פרי. הבוסתן שלנו המכיל עצי פרי מגוונים המותאמים לאקלים הים תיכוני של מרכז איטליה. בבוסתן בולטים בייחודם עצי תפוח ואגס מזנים עתיקים שנטענו לפני שנים.

הפירות של העצים האלה שונים במראם ובטעמם מאלו המוכרים מרשתות השיווק, הם אינם יפים במיוחד. הקליפה מחוספסת אך הטעמים יחודיים, בשר הפרי פריך וטעים במיוחד. עם התקדמות תעשיתיות המזון ושיפור גנטי של הצמחים הצטמצמו הזנים לאלו היותר ״מושלמים״ למראה והקלים לגידול ולאיחסון. כך נולדו הזנים המועדפים על קהל הצרכנים הגלובלי כמו פינק ליידי או דלישס.

אבל אם נתבונן ביצירות האמנות של תקופת הרנסנס או הבארוק באיטליה נגלה זנים רבים נוספים שעלו על שולחנות האצולה והמעמד הגבוהה (שהיו אלו שהזמינו את הציור). כמו בציוריה הנפלאים של Giovanna garzoni אמנית נדירה בעולם גברי, שתערוכה שלה הוצגה בפאלצו פיטי ב-2020. היא יצרה בתקופת הבארוק האיטלקי 1670 1600, וחיה חיים קוסמופוליטיים כשנדדה בין חצרות השליטים שהזמינו את עבודתה, כמו מדיצי או בית סבויה בפימונטה. היא חיה בין רומא, ונציה, פירנצה, פריס ולונדון והותירה אחריה אוסף ציורי פירות ואיורים בוטניים נדירים ביופיים.

את עצי הפרי מזנים עתיקים רכשנו מאשה מרשימה אחרת, אגרונומית וארכאולוגית של עצים הממשיכה במסורת שהוריש לה אביה livio שהיה חוקר בוטני והיסטוריון של חיים עממים במרכז איטליה. אחרי מלחמת העולם השניה הוא חזה במעבר מהיר של אוכלוסיות כפריות לערים הגדולות ונטישת החוות החקלאיות העתיקות. זה היה העידן בו החקלאות שינתה פניה מחקלאות מסורתית, משפחתית ביודינמית לחקלאות תעשייתית מבוססת על חד גידולים ועתירה בכימיכלים שאנו מכירים היום, בעקבות תהליך גלובלי שנקרא "המהפכה הירוקה".

וכך בשנות השישים של המאה שעברה הוא עזב קרירה של אמן והחל לשוטט בחוות נטושות בחצרות בתים עזובים ובבוסתני מנזרים עתיקים במטרה למצוא ולשמר את מקורות הגנטיקה של עצי הפרי ההיסטורים הנטושים.

בבית אבן עתיק ולא משופץ במעלה עמק הטיבר מוקף בהרים וטבע פראי הוא החל לגדל יחורים מענפי העצים שמצא. עם הזמן האוסף גדל ומכיל כארבע מאות זני פירות עתיקים.
איטליה היא פרוזדור מעבר יבשתי וימי של סחורות וסוחרים מאז ועד היום, מפורסמת כצומת על דרכי המשי בין מזרח למערב. כך זכתה להיות בית להרבה זנים שהגיעו ממקומות כמו דמשק או בגדד, קוקז, סמרקנד ועוד.
באוסף הפירות העתיקים, שמות הזנים פואטיים וציוריים כמו תפוח לימונצ׳לו, או אגס מוסקטאלה או תאנה שחורה של ההר. כמובן שבאיטלקית השמות מצלצלים כמו שיר…

השבוע ביום שמש קריר של ינואר שבנו לחווה של איזבלה ורכשנו עצים נוספים שיעשירו את הבוסתן שלנו לשנים הבאות. שתילת עצים היא פעולה של אופטימיות ושימור וכמובן מחשבה על העתיד.
איזבלה הפכה את החווה לעמותה שמשקיעה בחינוך לצעירים ותלמידים להכרה בעושר ובגיוון הביולוגי של הטבע ובחשיבות ההמשכויות. היא פועלת במחוזות רבים באיטליה לשימור גנים ובוסתנים עתיקים כמו שעשתה ברוסיה באחוזתו הכפרית של טולסטוי שעצי הפרי שלו מוזכרים בספרים שכתב.
שמחנו לשוטט ולצלם כדי להביא לכן את התנאים הפשוטים המחוספסים של המקום, המהדהדים ימים אחרים בהם אנשים חיו קרוב לאדמה גידלו וטיפחו את עצי הבוסתן שלהם, החליפו זנים וזרעונים עם השכנים, ידעו לשמר את הפירות לימי הקור בצורת ריבות, סירופים, חומץ ויין. זה עולם מרתק שבו שמור מקום לנשים שהיו קרובות לחומרי הגלם ולהכנת המזון המשפחתי והעבירו מדור לדור ידע שהיום אנו שבות ומגלות את חשיבותו התרבותית, הבריאותית ולא רק.