פירנצה, יולי 2023.

השבוע החום העז הבריח אותנו למחוזות הקרירים והממוזגים של המוזיאון, והפעם בחרנו לבקר במוזיאון של הדואומו של פירנצה. למרות התורים הארוכים שמשתרכים מחוץ לדואומו עצמו, במוזיאון לא היו מבקרים רבים וככל שנכנסנו אל תוך מבוכי החדרים הנעימים, כך התמעטו האנשים. לבסוף הגענו אל חדר האוצר, בו נשמרים המוצגים היקרים והמפוארים ביותר של הדואומו, שנאספו לאורך מאות שנים, ונוצרו במיוחד למען הכנסייה על ידי בעלי מלאכה מומחים מקומיים. 

אחד המוצגים החשובים ביותר בחדר האוצר הוא סדרה של רקמות בחוט זהב וכסף על בדי פשתן וכותנה, מעיין ציורים קטנים המתעדים אנשים על רקע נופי טבע. הסיפור הוא חייו של יוחנן המטביל, אך האוירה, המבנים והלבוש הם אירופאים רנסנסיים. הרקמות נראות אמנם כציורים קטנים אבל נועדו במקור לקשט בגדים של כמרים ואנשי כנסיה חשובים לכבוד חגיגות יום סן ג׳ובני, הלא הוא יוחנן המטביל, שחל ב-24 ביוני (כפי שכתבנו כאן). הבגדים החגיגיים לארוע מתעדים למעשה את חייו של הקדוש, במעיין מחווה אמנותית שמזכירה ציורי קומיקס עכשוויים.

הרקמות השמורות היטב הן גם עדות ליכולות המרשימות של בעלי המלאכה המקומיים, שהצליחו להפוך את הציורים של הצייר הפיורנטיני אנטוניו דל פולאיולו לרקמה צפופה ומדויקת עד מאוד. אם על חייו של הצייר הזה ידועים מספר פרטים – לא רבים – הרי שעל הרוקמים והרוקמות שביצעו את הפרויקט עצמו לא ידוע כלום מלבד שהיו בני העיר. בתבליט ימי ביניימי על בעלי מלאכות שונות במוזיאון ראינו שאמנות הטקסטיל מיוצגת על ידי שתי נשים, ואולי זה רמז שגם הרוקמות של הפאנלים המוזהבים היו נשים.

אמנות הרקמה והטקסטיל בפירנצה היו חלק חשוב מהתרבות ההומניסטית במאה ה-15. מלאכת היד הייתה דרך להראות את היכולות האנושיות הגבוהות, את הכישרון האנושי ליצירה אמנותית מרהיבה, שמשרתת אמנם את הדת אבל מתמקדת בכוחו של האדם להמציא וליצור. גם היום פירנצה ממשיכה להיות מקום שוקק למלאכת יד, והרקמות שוחזרו על ידי מומחי הרסטורציה של מוזיאון פייטרה דורה, שהוא למעשה סדנא פעילה של פסיפס, רקמה ואמנות דקורטיבית. בעידן הבינה המלאכותית וטכנולוגית המחשב, שדיללו את היכולות הטכניות-פיזיות של האדם לכדי לחיצה על כפתור, יפה לראות שיש עדיין מקום בו המומחיות המשוכללת של האומנים נשמרת וממשיכה ליצור. בהיכלי המוזיאון, שנועד במבט ראשון לשמר את ההיסטוריה העשירה של הכנסיה, מתגלה למעשה העבר של אנשי העיר, והעושר העצום של מלאכת היד שלהם, שגם לנשים היה בה חלק נכבד, בניגוד אולי לכל שאר המקצועות ימי הביניימים, שהיו שמורים לגברים בלבד. עולמות הטקסטיל והרקמה היו מאז ומעולם פתוחים גם בפני נשים מומחיות, ששמן וחייהן נשכחו מזמן, אבל היצירה שלהן עדיין חיה בעיר עד היום.