אנטיב, אפריל 2023

שמש אביב זוהרת מעל הים התיכון המערסל בעדינות את הסירות במפרצים. קרני האור מרצדות ונשברות על המים בזהרורי כסף עליזים. לאורך הכביש הצר המתפתל בין מפרצים ועיירות, העין לא שבעה מהמראות. הנה המכונית חוצה את הגבול ורק שלט מסמן שאנחנו בצרפת. הנוף כמעט ואינו משתנה: פה ושם שלט בצרפתית. הגבעות נופלות ברכות אל עבר המים הכחולים מעוטרות בצמחייה ירוקה ובפריחה אביבית ראשונה. בתים צבועים בשלל צבעים רכים הבונים את התמונה הימתיכונית. קירות בצהוב אוכר, או בסגול חמרה עם תריסים ירוקים ליד קירות ורודים עם ויסטריה סגולה: צרופי צבעים שנראים לרגע לא אפשריים יוצרים חגיגה ויזואלית משמחת כל כך שונה מהאפור, שחור ולבן המוכרים היום מהאסתטיקה של הערים.

החודש מציינים אנשי התרבות והאמנות חמישים שנים למותו של פאבלו פיקאסו, שנפטר כאן בביתו בmougins מעל הים שאהב בשמונה באפריל 1973. פיקאסו השאיר בריביירה מורשת תרבותית אמנותית מסקרנת. השיטוט בין האתרים בהם התגורר ועבד מעשיר את חוויית ההתבוננות ביצירות שלו בזכות ההקשר בו נוצרו.

התחנה הראשונה שלנו היא אנטיב: העיר העתיקה, השוק והנמל, המקומות של פיקאסו עדיין כאן. אבל בנמל המטופח עוגנות יאכטות פאר ולא סירות דייגים קטנות. בכיכר המרכזית מסודרים מאות כסאות ושולחנות של מסעדות התיירים ממתינים לשעת הצהרים. סביב השוק המקורה הקטן יש חנויות סתמיות, פה ושם בסימטה מסתתרת מאפייה וריח הבגאט והתור המשתרך בשעת הצהרים. ועדיין ניתן לדמיין לרגע את פיקאסו מדלג במדרגות מהסימטה הקטנה היורדת מהקסטלו עם חולצת הפסים והמכנסיים המוכתמים בצבע ועושה הפסקת צהרים פה באיזה בר קטן ליד השוק, יושב עם חברים ומעביר שעה של מנוחה, שותה כוס יין ושב לעבוד באטלייה בקסטלו.

קאסטלו גרימלדי, שם שוכן היום מוזאון פיקאסו, נבנה בין 1385-1608 על חורבות עיר יוונית קדומה, ישוב רומאי וימי בניימי. בהמשך המצודה עברה לידי משפחת גרימלדי ממונקו ובשנות העשרים של המאה שעברה הפכה למוזאון. בשנת 1946 הציע אוצר המוזאון לפיקאסו להשתמש בחלק מהמצודה כאטלייה, והאמן קיבל את ההזמנה. במשך חודשיים הוא עבד ויצר במקום, ובשובו לפריז הותיר אחריו עשרים ושלוש עבודות. אלה הפכו לגרעין האוסף של המוזאון/אטלייה שנחנך כבר ב-1947. בהמשך השנים פיקאסו העניק למוזאון עבודות נוספות ביניהן שבעים ושמונה יצירות קרמיקה, אריגה ורישומים. בשנת 1966 העיר החליטה לקרוא לכל המצודה מוזאון פיקאסו, ולפני מותה ז’קלין פיקאסו תרמה עבודות נוספות לאוסף העשיר.

כיום אי אפשר לכתוב על פיקאסו, האמן החשוב ביותר של המאה העשרים, בלי לציין את הצדדים הבעיתיים באישיותו האנוכית, נצלנית, ובוגדנית. הוא היה אדם שהתעמר בנשים שלצידו מהן שאב את ההשראה והחיוניות. פעם אחר פעם הוא עזב את המוזה התורנית והמשיך הלאה לבאה בתור וכמה שיותר צעירה יותר טוב. בעידן מי טו חשוב לזכור שגם לאמן מוערץ וחשוב כפיקאסו היו צדדים בעיתיים. פיקאסו, שדגל בצדק ושלום, והגיב בעבודה שלו לפשעי המלחמה בתקופתו, התנהג באופן נפשע כלפי נשותיו וילדיו. יש מי שקורא היום לבטל את פיקאסו לאור התובנות הללו שלא ניתן להשלים ולהתעלם מהן רק בגלל גאוניותו כאמן. לדעתינו לא ניתן לבטל אמן חשוב כמוהו, אבל כדאי להכיר ולהזכיר את הצדדים הבעיתיים שלו כאדם.