מסע בין פריז לסמרקנד

פברואר 2023

המסע שלנו למרכז אסיה ממשיך גם השבוע בביקור בתערוכה נוספת שמוצגת עכשיו בפריז במקביל לתערוכה בלובר (כתבנו עליה כאן). הפעם ביקרנו במכון העולם הערבי, השוכן ברובע החמישי, בתערוכה ״בדרכים לסמרקנד, פלאות של משי וזהב״ (sur les routes de samarcande). התערוכה היא דוגמא מאלפת לאופן בו מלאכות היד מייצגות את אופיו של מקום גאוגרפי/תרבותי עשיר ומעניין כמו סמרקנד, נווה מדבר על דרך המשי ובירת האימפריה של טימור.

המוצגים העשירים מעידים על ידע ויכולת אנושית מרשימה, ומהדהדים את הדלות של העידן המודרני שבו השיעתוק התעשייתי רידד והעלים מלאכות יד וידע אנושי שעברו מאב לבן במהלך אלפי שנים. 

היום מלאכות היד הפכו למוצגים נדירים השמורים במוזיאונים ואנו מביטים בהם ממרחק. לא ניתן לגעת בהם, אבל עד למהפכה התעשייתית אלו היו בגדים שנלבשו יום יום. מרתק לחשוב על נוף הרחוב השוק או ארמון האמיר בו מתהלכים אנשים נשים וילדים לבושים בתלבושות ססגוניות עשויות מאריגי משי ארוגים ביד.

האוכלוסיה המגוונת באיזור הגאוגרפי הזה – המשתרע בין הודו, סין, אירן ואפגניסטן – תמיד היתה מורכבת ומגוונת מאד: קבוצות אתניות ולשוניות שונות חיו יחד, אוזבקים, אפגנים טורקמנים, ערבים, טג׳יקים, פרסים, והודים. חלקם היו יושבי קבע בערים ובנאות המדבר, וחלקם היו נוודים ששינו את מקום מגוריהם מדי עונה. בשלב מסוים, דת האיסלם הפכה גורם מאחד (למרות שתמיד נותרו כיסים של דתות אחרות ובהן יהודים, זרתוסטרים ובודהיסטים) אבל מעל הכל הזהות התחדדה באמצעות הלבוש.

אחרי שסמרקנד איבדה מחשיבותה האמנותית והפוליטית עם נפילת האימפריה של טימור ושושלתו, אמיר בוכרה המוסלמי shah murad חידש במאה השמונה-עשרה את מסורות הקראפט המקומיות. תעשיית המשי שוקמה וטקסטילים חדשים נוצרו בהשפעות מקומיות, בהשראה מסמלים וממוטיבים איסלמיים, מהטבע, בודהיזם, ומוטיבים פרסיים.

מעילים עליונים רקומים בחוטי משי בדוגמאות מורכבות היו לבוש השליטים, אך גם בגדי התושבים היו מלאכת מחשבת שהעסיקה אמנים ואומנים רבים, ממגדלי תולעי המשי שהפיקו את החוטים ועד מומחי הצביעה שצבעו את החוטים באמצעות פיגמנטים טבעיים שהופקו מצמחים. הצבעים אספו לאורך השנים סודות מקצועיים ששיכללו את מלאכתם, והורישו אותם מאב לבן. הבגד החשוב ביותר היה הצ׳אפאן, המעיל העליון שנלבש מעל הבגדים, חלקו החיצוני עשוי משי והפנימי היה עשוי מאריגי כותנה בעלי דוגמא שונה. למרות הגזרה האחידה של המעיל (והפשוטה לכאורה מבחינה טכנית) כל מעיל היה שונה בדרכו היחודית. ניתן היה לזהות את מוצאו הגאוגרפי של מי שלבש את המעיל לפי השוני בצבעוניות ששיקפה את הצמחים המקומיים, לפי המוטיבים הארוגים והרקומים ששיקפו נוף מקומי, וגם לפי הסגנון האופנתי. סוג מהודר במיוחד של צ׳אפאן, שנקרא ׳דרחם׳, היה מכוסה רקמה צפופה בחוטי זהב עם מוטיבים של צמחים וחיות. מעיל כזה יוצר רק בבתי המלאכה של הרוקמים המומחים ביותר, שם הקדישו לפחות תריסר רוקמים שלושה חודשים מזמנם ליצירתו. המעיל, ששוקל ארבע קילוגרם, היה רכושו של האמיר, ועבר במשפחתו מדור לדור. 

הבדים בתערוכה משקפים תרבות מפותחת של קהילה שיצרה קראפט מתוחכם ויפיפה בעל נוכחות ויזואלית טוטאלית, מהלבוש ועד עיצוב חלל המגורים שהיה עשיר בשטיחים ארוגים בצבעוניות ססגונית שנפרשו על הרצפה ובאריגי סוזני רקומים שהיו תלויים על הקירות. גם הנוף העירוני היה עשיר וביטא את אהבת התושבים לצבע ולקישוט: המבנים המפוארים, המדרסות ובתי התפילה היו מעוטרים באריחי קרמיקה מצויירים ביד שהעניקו עושר וצבע גם למרחב הציבורי, לצד גני פרי מטופחים ופורחים.

בערבות הגדולות עברו דרכי המסחר הידועות, באמצעותן עברו הסחורות היקרות כמו אריגי משי, כותנה ועוד בין מזרח למערב. שיירות הסוחרים נעו על גבי סוסים, שגם הם היו חלק מהתרבות והקראפט המקומיים. אוכפי עור עשויים מלאכת מחשבת מעוטרים ומקושטים, מגפי רכיבה, אבנטים מעשה צורף, נדני חרבות, כובעים, תכשיטי זהב משובצי אבנים: כל אלו מעידים על הישגים אנושיים מופלאים ועל שגשוג תרבותי וכלכלי. אך מעבר לכך, אפשר לראות בהם גם ביטוי לצורך האנושי ביופי ועידון מאז ועד היום.

היום אנו רגילים לבגדים פרי אופנות וטרנדים משתנים לבקרים, שרובם עשויים מבדים וגזרות באיכות ירודה וזולה. אוצרות התרבות האמנות והקראפט של סמרקנד ובוכרה מגלמים באותנטיות שלהם סגנון מלאכה ייחודי איכותי ואמנותי שהלך והשתכלל עם הדורות מעבר לטרנד חולף. אוצרות אלו נותרו מאגר יופי והשראה של טקסטילים שהשפיעו ומשפיעים עד היום על מותגי אופנת העילית המסחריים של היום כמו בלאנסייגה, מיסוני, אתרו, ראלף לורן ורבים אחרים שאימצו אלמנטים עיצוביים, רעיונות, צבעוניות וטכניקות מעולם של יופי עתיק ונכחד.

8 תגובות ל-“מסע בין פריז לסמרקנד

  1. כתבה מרתקת וצילומים מקסימים ביופיים.
    תודה שפתחתן בפני צוהר לעולם מרתק
    ונעלם.

    אהבתי

  2. אילנה שלום,
    ביקרתי היום בתערוכה "פרייזלי" ועייני צדה את היצירה שלך המוצגת שם. כך הגעתי לתור אחרי האתר שלך והגעתי גם לבלוג הזה.
    תודה! מעניין מאוד!
    הציור, הבדים והאמנות תמיד משכו אותי. דרכי חיי הובילו אותי לעיסוק בהוראה. כשעזבתי פניתי לציור. הציור הוביל אותי לחקור את מקורותי ואת המשיכה שלי לבדים ולצבעוניות.
    אשמח להכירך!
    ניצה

    אהבתי

    • שלום ניצה, כמה משמח לקרוא את תגובתך תודה רבה , אשמח גם להכירך עד אז את מוזמנת גם לכתוב לי במייל המשך קריאה נעימה ניפגש כל שבת פה במסעות , בברכה אילנה

      אהבתי

  3. ואוו איזה עבודות מופלאות.
    אז מי היה עשיר יותר ?אנחנו או הם ?
    מענין מה לבשו פשוטי העם ?
    הצילומים האלה החזירו אותי לרוקמות התימניות במשפחה שלי .אין להשוות את העושר אבל כן להבין את המשמעות של יצירת כפיים העוברת מדור לדור.
    מיצר געגוע ל "זמנים האיטיים "של פעם .

    תודה על הפוסט .

    אהבתי

    • תודה חבצלת על התגובה,כן הלבוש הנפוץ היה ססגוני ועשיר גם של התושבים גברים נשים,וילדים ,לבשו מעילים וקטפטנים ארוגים מחוטי בנול ידני ממשי צבועים ביד,כובעים רקומים,מגפי עור מצויירות , היופי היה נחלת הכלל .
      במסעותינו אנו לומדות ומשתפות כאן את התובנה שמלאכת היד, הקראפט ופיתוח הטקסטילים היו צורך אנושי אוניברסלי חוצה גבולות ויבשות ואיפיינו תרבויות לאורך כל ההיסטוריה .

      אהבתי

  4. אילנוש ואור אהובות,
    הבלוג שלכן מסקרן ומרתק והצילומים מאירי עיניים(תרתי משמע).
    משתמע,שהביאו לתערוכה את המיטב ובכמות נאה.
    נהניתי מאוד ובכללי… מתגעגעת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s