פברואר 2023

המסע שלנו למרכז אסיה ממשיך גם השבוע בביקור בתערוכה נוספת שמוצגת עכשיו בפריז במקביל לתערוכה בלובר (כתבנו עליה כאן). הפעם ביקרנו במכון העולם הערבי, השוכן ברובע החמישי, בתערוכה ״בדרכים לסמרקנד, פלאות של משי וזהב״ (sur les routes de samarcande). התערוכה היא דוגמא מאלפת לאופן בו מלאכות היד מייצגות את אופיו של מקום גאוגרפי/תרבותי עשיר ומעניין כמו סמרקנד, נווה מדבר על דרך המשי ובירת האימפריה של טימור.

המוצגים העשירים מעידים על ידע ויכולת אנושית מרשימה, ומהדהדים את הדלות של העידן המודרני שבו השיעתוק התעשייתי רידד והעלים מלאכות יד וידע אנושי שעברו מאב לבן במהלך אלפי שנים. 

היום מלאכות היד הפכו למוצגים נדירים השמורים במוזיאונים ואנו מביטים בהם ממרחק. לא ניתן לגעת בהם, אבל עד למהפכה התעשייתית אלו היו בגדים שנלבשו יום יום. מרתק לחשוב על נוף הרחוב השוק או ארמון האמיר בו מתהלכים אנשים נשים וילדים לבושים בתלבושות ססגוניות עשויות מאריגי משי ארוגים ביד.

האוכלוסיה המגוונת באיזור הגאוגרפי הזה – המשתרע בין הודו, סין, אירן ואפגניסטן – תמיד היתה מורכבת ומגוונת מאד: קבוצות אתניות ולשוניות שונות חיו יחד, אוזבקים, אפגנים טורקמנים, ערבים, טג׳יקים, פרסים, והודים. חלקם היו יושבי קבע בערים ובנאות המדבר, וחלקם היו נוודים ששינו את מקום מגוריהם מדי עונה. בשלב מסוים, דת האיסלם הפכה גורם מאחד (למרות שתמיד נותרו כיסים של דתות אחרות ובהן יהודים, זרתוסטרים ובודהיסטים) אבל מעל הכל הזהות התחדדה באמצעות הלבוש.

אחרי שסמרקנד איבדה מחשיבותה האמנותית והפוליטית עם נפילת האימפריה של טימור ושושלתו, אמיר בוכרה המוסלמי shah murad חידש במאה השמונה-עשרה את מסורות הקראפט המקומיות. תעשיית המשי שוקמה וטקסטילים חדשים נוצרו בהשפעות מקומיות, בהשראה מסמלים וממוטיבים איסלמיים, מהטבע, בודהיזם, ומוטיבים פרסיים.

מעילים עליונים רקומים בחוטי משי בדוגמאות מורכבות היו לבוש השליטים, אך גם בגדי התושבים היו מלאכת מחשבת שהעסיקה אמנים ואומנים רבים, ממגדלי תולעי המשי שהפיקו את החוטים ועד מומחי הצביעה שצבעו את החוטים באמצעות פיגמנטים טבעיים שהופקו מצמחים. הצבעים אספו לאורך השנים סודות מקצועיים ששיכללו את מלאכתם, והורישו אותם מאב לבן. הבגד החשוב ביותר היה הצ׳אפאן, המעיל העליון שנלבש מעל הבגדים, חלקו החיצוני עשוי משי והפנימי היה עשוי מאריגי כותנה בעלי דוגמא שונה. למרות הגזרה האחידה של המעיל (והפשוטה לכאורה מבחינה טכנית) כל מעיל היה שונה בדרכו היחודית. ניתן היה לזהות את מוצאו הגאוגרפי של מי שלבש את המעיל לפי השוני בצבעוניות ששיקפה את הצמחים המקומיים, לפי המוטיבים הארוגים והרקומים ששיקפו נוף מקומי, וגם לפי הסגנון האופנתי. סוג מהודר במיוחד של צ׳אפאן, שנקרא ׳דרחם׳, היה מכוסה רקמה צפופה בחוטי זהב עם מוטיבים של צמחים וחיות. מעיל כזה יוצר רק בבתי המלאכה של הרוקמים המומחים ביותר, שם הקדישו לפחות תריסר רוקמים שלושה חודשים מזמנם ליצירתו. המעיל, ששוקל ארבע קילוגרם, היה רכושו של האמיר, ועבר במשפחתו מדור לדור. 

הבדים בתערוכה משקפים תרבות מפותחת של קהילה שיצרה קראפט מתוחכם ויפיפה בעל נוכחות ויזואלית טוטאלית, מהלבוש ועד עיצוב חלל המגורים שהיה עשיר בשטיחים ארוגים בצבעוניות ססגונית שנפרשו על הרצפה ובאריגי סוזני רקומים שהיו תלויים על הקירות. גם הנוף העירוני היה עשיר וביטא את אהבת התושבים לצבע ולקישוט: המבנים המפוארים, המדרסות ובתי התפילה היו מעוטרים באריחי קרמיקה מצויירים ביד שהעניקו עושר וצבע גם למרחב הציבורי, לצד גני פרי מטופחים ופורחים.

בערבות הגדולות עברו דרכי המסחר הידועות, באמצעותן עברו הסחורות היקרות כמו אריגי משי, כותנה ועוד בין מזרח למערב. שיירות הסוחרים נעו על גבי סוסים, שגם הם היו חלק מהתרבות והקראפט המקומיים. אוכפי עור עשויים מלאכת מחשבת מעוטרים ומקושטים, מגפי רכיבה, אבנטים מעשה צורף, נדני חרבות, כובעים, תכשיטי זהב משובצי אבנים: כל אלו מעידים על הישגים אנושיים מופלאים ועל שגשוג תרבותי וכלכלי. אך מעבר לכך, אפשר לראות בהם גם ביטוי לצורך האנושי ביופי ועידון מאז ועד היום.

היום אנו רגילים לבגדים פרי אופנות וטרנדים משתנים לבקרים, שרובם עשויים מבדים וגזרות באיכות ירודה וזולה. אוצרות התרבות האמנות והקראפט של סמרקנד ובוכרה מגלמים באותנטיות שלהם סגנון מלאכה ייחודי איכותי ואמנותי שהלך והשתכלל עם הדורות מעבר לטרנד חולף. אוצרות אלו נותרו מאגר יופי והשראה של טקסטילים שהשפיעו ומשפיעים עד היום על מותגי אופנת העילית המסחריים של היום כמו בלאנסייגה, מיסוני, אתרו, ראלף לורן ורבים אחרים שאימצו אלמנטים עיצוביים, רעיונות, צבעוניות וטכניקות מעולם של יופי עתיק ונכחד.