פאנצה, פברואר 2023.

בשבוע שעבר כתבנו פה על המסע שלנו בשלג. בגלל תקלה טכנית חלק מקוראינו לא קיבלו את הפוסט לתיבת המייל, אז אנחנו מזמינות את מי שפספסה לקרוא על המסע הלבן בגינתנו.

אחד מצירי התנועה החשובים בעיר פירנצה נקרא ויה פאנטינה, אך לא רבים מתושבי העיר שנוסעים בו לעיתים קרובות תוהים על מקור שמו. השבוע נסענו ברכבת לאורכו, עד לעיר שעל שמה הוא נקרא: פאנצה Faenza. חצינו עמקים ירוקים בחבל המוג׳לו בצפון פירנצה, ועלינו לכיוון ההרים האפנינים, דרך כפרים מושלגים, עד שעזבנו את טוסקנה לטובת אמיליה רומניה. פאנצה היא עיר קטנה, כמעט נשכחת היום. מפתיע, אולי, שכביש היציאה צפונה מפירנצה נקרא על שמה. גרים בה רק שישים אלף אנשים, אבל בעבר הלא רחוק, העיר הייתה מוקד משיכה חשוב בזכות תעשיית הקרמיקה המרשימה שלה. הכלים שיצרו אמני העיר היו כה נחשבים ויוקרתיים, שבצרפתית המילה faience הפכה לשם כללי לכלי קרמיקה. 

תעשיית הקרמיקה בפאנצה נוסדה לפני אלפיים שנה, וממשיכה לשגשג עד היום, בזכות אדמת הארג׳יליה העשירה והכבדה שאפשר למצוא לאורך הנהר שזורם דרך העיר. זו אדמה בגוון בהיר יחסית, שהייתה בסיס מושלם לגימור הלבן המבריק שהפך להיות מזוהה עם העיר, החל מהמאה ה-16. 

המטרה שלשמה נסענו עד פאנצה לא הייתה רק לבקר בעיר החביבה עצמה, אלא במוזיאון הקרמיקה שלה, שהאוסף המוצג בו הוא הגדול בעולם. המוזיאון מציג יצירות קרמיקה – לרוב כלים, צלחות, כדים וספלים, אבל גם פסלים מופשטים יותר – מאסיה, אמריקה, המזרח התיכון וכמובן מאירופה, עם פוקוס מיוחד על השונות הסגנונית בין האזורים השונים באיטליה, כמו אומבריה, טוסקנה, לאציו ופוליה, חבלי ארץ שעד היום מייצרים קרמיקה ייחודית ואמנותית. במסדרונות הארוכים והבהירים של המוזיאון אפשר לראות את ההתפתחות הטכנית והאמנותית של יצרני הקרמיקה, שהפכו את הכלים הדקורטיביים לאמנות. המוזיאון מעניק ליצירות האלה מקום כאמנות של ממש, ולא רק כ׳דקורציה׳ המשמשת לשולחן של מלכים ועשירים, כפי שנהוג לעיתים במקומות אחרים. הרעיון הוא לא רק ליצור סרוויסים מרשימים ויקרים, אלא להביא את הקרמיקה לעולם הביטוי האמנותי. המוזיאון נולד בשנת 1908, אחרי שהעיר אירחה תערוכה בינלאומית לקרמיקה, שהביאה אליה אמנים ומעצבים מכל העולם. המוזיאון נועד לשמר את האנרגיות היצירתיות שהתערוכה עוררה בעיר, והמשיך לשתף פעולה עם המעצבים והיוצרים המקומיים לאורך השנים ועם בית הספר לקרמיקה בבניין ליד. אחרי שהמוזיאון הופצץ במלחמת העולם השניה, והאוספים שבו נפגעו, המייסד פנה לאמנים עכשוויים כמו פיקאסו ושאגאל, שתרמו מיצירותיהם כדי להעשיר את האוסף ולמשוך קהל.

כשביקרנו במוזיאון גילינו שהתערוכה הזמנית מוקדשת בחודשים הקרובים לאמן גלילאו קיני, עליו כתבנו כבר פה. קיני הוא דמות נשכחת בהיסטוריה של האמנות האיטלקית במאה העשרים, אבל בזמן האחרון הוא ׳התגלה מחדש׳ וזכה לתשומת לב גדולה יותר במוזיאונים וגלריות ברחבי איטליה. הוא היה חלוץ הקרמיקה האיטלקית בפירנצה, בעל מפעל קרמיקה חשוב וגם מרצה לאמנות דקורטיבית באקדמיה היוקרתית לאמנות יפה בפירנצה. למעשה, הוא היה אוטודידקט ששאף לבטל את ההפרדה בין הקרמיקה כאמנות לבין הקרמיקה כדקורציה ולהביע את הרעיונות האסתטיים שלו דרך הטכניקה הזו, שלא הייתה מוגבלת רק לכלים וחפצים, אלא גם לעיצוב פנים ואדריכלות.

בתערוכה הוקדש מקום גם להצגת המבנה שהוא עיצב, מלון הספא בעיר סלסומג׳ורה טרמה, שהיה אחד מהמלונות האופנתיים בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה. הוא עיצב את המלון בסגנון אוריינטלי ובהשראת גוסטב קלימט, אולי בעקבות ביקורו בארמון המלך סיאם, והשתמש בעיקר באריחי קרמיקה צבועים ומבריקים, שהוא יצק וצבע במיוחד, עם בית מלאכה של יותר ממאתיים עובדים. 

כשיצאנו מהמוזיאון, וטיילנו ברחובות העיר המטופחים, תהינו איך עד היום האוסף העצום של הקרמיקה שמוצג בו לא הפך להיות נקודת ציון הכרחית למעצבים ואמנים המטיילים באיטליה. מעטים יודעים על המוזיאון ועל העיר פאנצה בכלל, נראה שבעידן בו רוב האנשים קונים את כלי הקרמיקה שלהם בחנויות ולא אצל מעצבים ויצרנים, העיר שקעה בשכחה. אבל מי שמתעקש להגיע מגלה שהפעילות העיצובית לא שככה, ושברחבי העיר אפשר עדיין לראות את העיצובים העכשוויים של היוצרים המקומיים, שמנסים לתת פרשנות אישית לאומנות שפורחת בעיר כבר אלפיים שנה.