תל אביב, דצמבר 2022.

החודש שבנו לתל אביב לאחר תקופת היעדרות ממושכת שהעניקה לנו מבט קצת מרוחק, מעט תיירותי על עיר הולדתנו. למראה השינויים הרבים והמהירים גם ילידי המקום מרגישים לרגע כמו זרים. אבל אולי זו התחושה המשותפת להרבה אזרחי הערים הגדולות בעולם שנמצאות בתנופת בנייה מסיבית ומהירה בשונה מבנייה עירונית איטית ואורגנית הזכורה מהעבר. 

אחד האתרים העירוניים הטעונים נוסטלגיה ואקטואליה באותה מידה היא ללא ספק כיכר דיזנגוף שעומדת עכשיו מחדש בגובה הרחוב כפי שתכננה אותה האדריכלית ג׳נה אוורבך. הכיכר היא זירה לאין סוף ויכוחים ודעות מאז שנות השבעים של המאה שעברה, כמקרה דוגמא ליחסי כוח משתנים בין פרנסי העיר והעומד בראשה לבין התושבים. הכיכר היא גם דוגמא ליחס הישראלי למרחב הציבורי, לטבע, ליצירות אדריכלות ולאדם החיי והמשתמש במרחב האורבני. בילוי בכיכר עוזר להבנת המרקם התרבותי והאקלימי.

גי׳נה אוורבוך נולדה באוקראינה וגדלה בתל אביב הקטנה. בשנת 1934, בגיל עשרים וחמש, היא זכתה בתחרות לעיצוב ארכיטקטוני של המרחב שהכיל את כיכר דיזנגוף. כאישה צעירה שרכשה את השכלתה המקצועית ברומא ובבריסל היא הביאה מחשבה הוליסטית על הכיכר, שנחנכה בשנת 1938. היצירה של אוורבוך הייתה חלק מתכנון העיר ההיסטורי של האדריכל הבריטי פטריק גדס, וכללה במבט הוליסטי גם את המבנים העתידיים סביב הכיכר, שתוכננו ונבנו בהמשך על ידי אדריכלים שונים (חלקם בוגרי הבאוהוס), תחת ההגדרות שהיא התוותה. כך נולדו המבנים המוכרים לנו היום העוטפים את הכיכר ומהדהדים את המבנה העגול שלה.

למרות שהארכיטקטים הללו הביאו איתם תפיסת תרבותית מרכז אירופאית, הכיכר קיבלה במהלך הזמן מאפיינים ימתיכוניים ולו בזכות הצמחייה והעצים שנטעו בה על ידי הגנן העירוני הצנוע שנקרא ‘שר הנטיעות׳ אביגדור משל. הוא היה אחראי לנטיעת 8000 עצים בשש עשרה שנות עבודתו בעיריית תל אביב. הדקלים שנטע בכיכר העניקו לה מראה המזכיר כיכרות בעיירות חוף בדרום איטליה או צרפת.

בשנת 1978 ארבעים שנים אחרי הקמתה של הכיכר, עלו הדחפורים על האי הירוק שברחוב דיזנגוף והפכו אותו למבנה מכוער שהתרומם מעל הכביש כדי לפתור בעיית צפיפות התחבורה ברחוב מתוך תפיסת עולם שקידמה את המכונית והתחבורה על פני הולך הרגל. על התכנון היה אחראי האדריכל צבי לישר, והאסתטיקה של העיצוב המחודש אפיינה את תרבות החוצות של שנות השמונים: הרבה ריצוף ומעט גינון. העיצוב ייצג תפיסה מעוותת של משמעות הכיכר בעיר (בדומה לכיכר אתרים) ובמרכז הוצבה מזרקה בעלת “זרועות” זכוכית כחולה של האמן אלן דוד. גם המזרקה של דוד לא החזיקה מעמד ובשנת 1986 הוחלפה במפלצת קינטית של אגם שיורקת מים ואש, מנגנת ומסתובבת בו זמנית, אטרקציה שריח הכלור שהיא מדיפה נישא למרחקים. חבורות נוער ודיירי רחוב מצאו בכיכר המוגבהת מפלט שקט ונהנו משנים רגועות בהם רוב עוברי האורח מיהרו לדרכם בלי להתעכב.

בשנת 2018 תשעים שנים אחרי התכנון המקורי, שבה הכיכר לגובה פני הרחוב. גם הפעם התכנון בוצע בידי משרד של אדריכלית אבל נראה שאת התשוקה לנטיעות לגינון ולעצים כפי שבאה לידי ביטויי בשנותיה הראשונות של תל אביב איבדנו עם הזמן. אחרי הריסות מבנה הבטון הקודם עמדו לרשות המתכננים 7.850 מר, שטח פנויי עצום במימדי צפיפות תל אביב, והיינו מצפות לראות יער עירוני חדש, ריאה ירוקה אמיתית עם צמחייה מגוונת ממש כמו בחורש טבעי או אולי בשדות הבר ההיסטורים עליהם יצוקה העיר תל אביב (כתבנו כאן). הינו חולמות על כיכר שתתין גם לילד העירוני מקום לראות בו את עונות השנה בצורת פרחי בר מגוונים המאפיינים את שפלת החוף, שטח אדמה בו ניתן היה לזרוע פרחי בר וסתם ״עשבים שוטים״ שיקמלו ויהפכו לקוצים בקיץ. (בעניין הזה מעניין לבקר ב׳מניפסט השדה העירוני׳, תערוכה המתקיימת במבנה היסטורי בבעלות העיריה שנראה שאולי משמש כעלה תאנה לדברים שקורים בפועל בעיר).

לצערנו גילינו בכיכר המחודשת הרבה משטחים מרוצפים מהסוג המאפיין את כל הגינות העירוניות וגם את גינות גורדי השחקים החדשים. מעט עצים צעירים נטעו עכשיו ויתנו צל בעוד עשר שנים. למרות התקציב הגבוה של הכיכר, 60 מליון שקלים, לא נכלל בתכנון מימון לעשרה או עשרים עצים בוגרים שיצלו כבר עכשיו, יפחיתו את החום ויספגו קצת מזיהום האויר ברחוב. שוב חזרה אלינו המזרקה שגם עליה משלמים תושבי העיר בצורת סיכסוך משפטי שמנהלת בשמם העיריה עם האמן על חוזה היסטורי שלא ניתן להתירו. למרבה התימהון, המזרקה המאוסה עדיין איתנו כמו אנדרטה לטיפשותו של האדם. למרות הדשא הסינטטי, הכיכר הומה משפחות וילדים, שמבטאים צמא לפינה ירוקה בלב העיר המתחדשת. אולי ההצלחה הזו – למרות כל המגבלות – צריכה להעיר את העירייה ולהזכיר עד כמה התושבים רוצים עוד אזורי טבע בעיר.

התכנון העכשווי של הכיכר מחמיץ ללא ספק הזדמנות היסטורית אולי חד פעמית ליצור גן שמציע נוף טבעי המכיל בתוכו את ההיסטוריה של התכנון המקורי יחד עם מבט חדש ומרעננן, גן שעוטף את המבקר בו בתחושה של טבע, שמאפשר לציפורים לקנן בו שמהווה אלטרנטיבה למרחבים האורבניים בעידן של משבר אקלים. אולי הרצון של המתכננים לחקות את הכיכר המקורית בכל מחיר הוא שורש הטעות. תכנון מודרני חייב לתת מימד חדש, חוויה חדשה. שטחים מרוצפים מלוטשים  נוספים הממשטרים את הנוף ונותנים תחושה עקרה הם לא התשובה.