מסע באמנות טקסטיל

איטליה, נובמבר 2022.

בסוף נובמבר מסתיימת התערוכה ׳appunti su questo tempo׳ או בתרגום חופשי “רשמים מהזמן הזה״, או רשימות על הזמן שלנו. התערוכה מוצגת במוזיאון לאמנות הרקמה והטקסטיל בעיירה ההררית הקטנה valtopina והיא חלק מבייאנלה לטקסטיל המתקיימת כאן מזה שנים רבות. את התערוכה הנוכחית אצרה ברברה פאבאן, ולוקחים בה חלק אמנים עכשוויים בינלאומיים. הרקמה היא השפה האמנותית המשותפת לאמנים המציגים בתערוכה, מרקמת יד ועד רקמת מכונה, בטכניקות שונות. האוצרת כותבת שהרקמה נחשבה עד לא מזמן לאמנות נמוכה, העברת זמן לנשים ממעמד גבוה. אבל במבט נוסף, אפשר לראות ברקמה אחת הדרכים היחידות בהן דורות של נשים יכלו למצוא ביטוי אמנותי. התערוכה מציגה יצירות מורכבות, ומתכתבת עם המחקר של ההיסטוריונית קלרה האנטר שחקרה את ההיסטוריה האנושית משטיח הרקמה בבייו בצרפת, ועד מלאכת יד נשית של אמהות פלאסה דה מאיו בארגנטינה שמחו על חטיפות ילדיהן.

השבוע שוחחנו עם האוצרת ברברה פאבון, ואנחנו שמחות לשתף אתכן בשיחה החשובה, המרחיבה את המחשבה על חומר, חומריות, אמנות, אומנות, אמנות נשית, טקסטיל, רקמה ואריגה. שמענו מהאוצרת המנוסה איך אט אט אמנים המבעים את עצמם בטכניקות הללו מקבלים את הכרה מלאה במרכז השיח האמנותי העכשווי הבינלאומי, ואולי בקרוב גם בישראל.

הבחנו לאחרונה בהתעוררות בעניין באמנות טקסטיל, וביטויי אמנות בעזרת טקסטיל. גם את רואה מגמה כזו? איך אפשר להסביר אותה?

בשנים האחרונות ללא ספק טכניקות וחומרי טקסטיל קיבלו חותם של שפה אמנותית עכשווית במעמד זהה לשאר הטכניקות: צילום, פיסול, ציור, וידאו ועוד. זו התעוררות שפגשתי במיוחד החל מהביאנלה של ונציה בשנת 2017, אז ׳אישררו׳ את ה- fiber art, לפחות באיטליה. בשנת 2019, במאה שנה להולדתה של מריה לאי (Lai) הייתה שוב הזדמנות לגלות ולהכיר את האמנית הזו לקהל רחב יותר, וכך בעצם להנגיש גם את אמנות הטקסטיל.

מה הסיבות לעניין המחודש הזה? קשה לדעת. באופן אישי אני חושבת שהעידן הזה, שמוגדר באמצעות הוירטואלי והדיגיטלי, יצר מעיין צורך מחודש בעבודת כפיים, צורך להשתמש בידיים לתת צורה ליצירתיות של זמנים איטיים יותר, וגם להתחבר מחדש למגע הפיזי והחושי עם החומר. 

יש גם היבט של מחקר מאוד מעניין ועכשווי בנוגע לסיבים ולבדים מהדור החדש – ביו פלסטיקה למשל – ונושאים כמו קיימות והסביבה, שחשובים מאוד לתעשיית האופנה שהיא בין המזהמות הגדולות בעולם.

הרקמה והטקסטיל הן טכניקות איטיות, איך את מסבירה את הנוכחות שלהן בעולמנו המהיר?

מניסיוני, הרבה אמנים שפגשתי וראיינתי בשנים האחרונות הצביעו דווקא על הצורך הדחוף לשלוט שוב בזמן בתור אחת הסיבות לבחירת טכניקה כה איטית ומדוקדקת, עם מחוות חוזרות ושיטות שדומות למדיטציה, תרגיל זן. נראה לי שדווקא המהירות של העולם שלנו מסבירה את הרעב הזה לאיטיות.

למה לדעתך הטקסטיל במוזיאונים החשובים הוא חלק מאוספי הפולקלור ולא האמנות? איך קרה שאנחנו מוצאים יחסית מעט עבודות טקסטיל במחלקות לאמנות עכשווית, או שגם זה משתנה עכשיו?

ללא ספק יש טקסטיל שנמצא בצדק באוספים של מוזיאונים אתנוגרפיים ובמחלקות לאמנות דקורטיבית או מלאכת יד. הנקודה היא דווקא שיש אכן מעט עבודות, ביחס לשאר הטכניקות והחומרים, העשויות סיבים או טקסטיל במוזיאונים לאמנות עכשווית. ברמה העולמית יש רגישות וזמינות שונה – למשל בהרבה מדינות של צפון ומזרח אירופה אפשר למצוא מסורת ארוכה של אמנות טקסטיל כולל אמנות עכשווית – ומוקדשים לנושא מוזיאונים שלמים. גם בארצות הברית וקנדה או בארצות המזרח הרחוק יש נוכחות של אמנות טקסטיל במוזיאונים לאמנות. 

אני חושבת שיש עלייה חדה בהיצע של התערוכות העכשוויות גם באיכות גבוהה במוזיאונים יוקרתיים, וזה נובע גם מרכישות חשובות לאוספים הקבועים של המוזיאונים. בכל מקרה, העניין עלה מאוד בחמש השנים האחרונות, ואני משוכנעת שיהיה גם גידול בהשקעות ביצירות של אמנים שמשתמשים בטקסטיל ליצירת אמנות גם מצד מוזיאונים חשובים, למרות שאלה צריכים לעיתים תכופות להתמודד גם עם קיצוצים בתקציבי התרבות.

לדעתך, יש קשר בין התפיסה של טקסטיל כאמנות נשית לבין הסטטוס של הטכניקה הזו בעולם האמנות העכשווי?

לדעתי יש דעה קדומה כלפי אמנות הטקסטיל שנובעת בדיוק מהזיהוי של הטכניקות האלה עם מלאכה נשית, ולכן קשורה לאמנויות פחות נחשבות, דקורטיביות, מלאכה אמנותית או אפילו תחביב של גברות משועממות. זה קיטלוג שהשתנה בשנים האחרונות, כשברוח הזמן דווקא האמנות הנשית נחשבה יותר פמיניסטית, אך רק בשנים האחרונות התחום הזה השיל את התוויות למיניהן והוגדר פשוט ׳אמנות׳. זה בזכות אמניות רבות שקידמו מחקר קפדני וניסוי בעל חזון – ביניהן Annie Albers a Louise Bourgeois a Marina Abakanowicz, Olga De Amaral, Marta Minujín, Maria Lai, Marion Baruch, Franca Sonnino, Sheila Hicks fino ad arrivare a Cecilia Vicuna, Chiharu Shiota, Joana Vasconcelos, Sheila Pepe ועוד רבות וטובות. היום סוף סוף, יש באמת אמניות רבות בעלות כישרון מוכר ברמה העולמית.

במשך 40 שנות פעילות ועיצוב השתמשתי בבדים איטלקיים, מאיזור ביילה, וארזה, ומצאתי במקומות האלה איכות מעולה והשראה. איך את רואה את הקשר בין התעשייה ההיסטורית הזו והתרבות האיטלקית בעידן הגלובלי?

נראה לי שהעידן שלנו הוא עידן של תהפוכות, בתוך כמה עשורים קרו שינויים עצומים ומהירים. אני חושבת שאיזורי התעשייה הגדולים של הטקסטיל שהשפיעו את התרבות של חבלי ארץ שלמים ויצרו את הבסיס למצוינות של made in Italy עברו יותר ממשבר אחד, והם מחפשים עתה זהות חדשה. אני לא יודעת איך יראה העתיד של האזורים האלה, שכל כך קשורים לכל הטריטוריה שסביבם, ושמשפיעים על העתיד של אלפי אנשים. 

מנקודת המבט שלי, שכמובן מתחילה מזווית האמנות, יצא לי להכיר מקומות מאוד דינמיים כמו מוזיאון הטקסטיל של בוסטו ארסיציו שנמצא במפעל עתיק ושהפך למרכז של פרויקט ארוך טווח שנועד לחבר בין התעשייה והתרבות של העבר, ההווה והעתיד, של העיר שפעם נקראה מנצ׳סטר של איטליה.

גם בעמקים של ביאלה, בירת תעשיית הצמר האיטלקית, יש התפתחות חדשה בסינרגיה בין תעשייה, מחקר ותרבות, עם רעיונות חדשים ברוח הזמנים העכשווים. אני  חושבת שכל זה מאוד מורכב, ותלוי גם בנושאים כמו הדלדלות האוכלוסין בערים הקטנות לעומת הערים הגדולות, עולם העבודה ועלות הייצור, תחרות מצד מדינות בהן השכר זעום, שווקים רוויים של האופנה המהירה – סבל אמיתי לכדור הארץ – וכולי. אני מקווה שהעתיד יהיה יותר ׳גלוקלי׳ מאשר ׳גלובלי׳, שיחזיר מגוון מודלים של עשייה ולא רק אחד שמוגדר על ידי אינטרסים כלכליים ופיננסיים. ואני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך לעשות את החלק שלו בשינויים האלה, בתור צרכנים יש לנו אחריות אישית דרך מה שאנחנו בוחרים לקנות.

אמנים איטלקים כמו בורי, פונטנה ועוד, השתמשו בחומרי גלם קיימים כדי ליצור אמנות. גם היום את רואה את החומר עצמו בתור אלמנט מרכזי באמנות האיטלקית?

היום המחקר והניסוי הרבה יותר אינדיבידואליים. האמנות של המאה העשרים העיזה הרבה מבחינת חומרים וטכניקות, אבל המילניום החדש הביא אפשרויות אחרות, בעיקר טכנולוגיות, שקודם אי אפשר היה אפילו לדמיין. בנוגע ל fiber art, שזה התחום הספציפי שמעניין אותי, אני פוגשת הרבה אמנים ואמניות איטלקיים שעסוקים במחקר שקשור בחומרים חדדשים, חלק כבר זכו להכרה בינלאומית כמו Elena Redaelli או Davide Viggiano. היום יש גם שימוש רב בחומרים ממוחזרים או פסולת שמקבלים גם משמעות אתית. נכון שבתחום הטקסטיל יש לי זווית ראייה ספציפית, אולי, על השפה האמנותית בתחום הזה, כי החומר מקבל בו משמעות ותפקיד על זמניים.  

3 תגובות ל-“מסע באמנות טקסטיל

  1. שלום, שלום
    קוראת בהנאה את הבלוג שלכן
    שאלה; האם הספסל שהעלית נמצא במרחב הציבורי?
    אם כן יש לך עוד תמונות ומידע על היוצר של השמיכה? ריפוד?
    תודה
    סיניה

    Sent from my iPhone

    >

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s