איטליה, אוגוסט 2022

מה היא השראה? 

אפשר לחפש את פירוש המילה במילון, אבל ההגדרה מעט מוגבלת ונראה שנכתבה ללא הרבה השראה. את התחושה עצמה שמעוררת ההשראה ניתן לחוש בכל חמשת החושים, והיא יכולה להתעורר גם מדברים פשוטים ויומיומיים. כאשר אנו קשובות ופתוחות אל הרוח, הצליל, הטעם, המראה, האור, התחושה, המגע של העולם סביבנו, משהו קורה. גם זיכרון, געגוע, רגש, מוסיקה, ספר, יצירת אמנות, שוטטות ביער, שיעמום, ומסע יכולים להעיר רעיון חדש. אבל מעל הכל, ההשראה היא אינטואיציה. 

פעם (ואולי עד היום) סטודנטים לעיצוב היו מכינים לוח השראה באופן שלימדו אותם בבית הספר: גוזרים ומדביקים דימויים שקשורים לבגד שהם רוצים ליצור. היה בזה משהוא טכני ונוקשה, מרוחק מאוד מהרוח החופשית של היצירה. כשאילנה לימדה עיצוב, היא הייתה מזמינה את הסטודנטים לצאת החוצה לחוות חוויות פשוטות: להביט על עץ בגן הבוטני, להקשיב לרוח, לקרוא שיר, להיזכר ברגש, ובעיקר להתנתק מהאופן השבלוני שבו ״לוח ההשראה״ אמור להתניע את היצירה. 

יש יוצרים שפועלים במסגרת טרנד, אך בעינינו זו לא יצירה מלאת תנופת השראה, כי היא חסרה תהליך אישי של התנסות כנה. השראה היא כמו הצתה של גפרור: הרגע שבו האש נתפסת זה רגע ההשראה וממנו מתחיל תהליך.

בשבילנו, החיים בעיר תל אביב הם השראה לעיצוב הבגדים העירוניים שלנו.

כתושבות במרכז תל אביב, זכינו לגור ולשוטט ברחובות בהם ניצבים מבני באוהאוס שאף קיבלו כבוד והכרה רשמית מאירגון אונסקו בשנת 2003. לפעמים מסתבר, אנחנו זקוקים לסמכות שתאיר את האוצרות החבויים להם בצניעות ברחובות קטנים. אבל האמת היא, שבמשך ארבעים השנים שאחרי בניית בתי הבאוהאוס של העיר, רובם הגדול התבלה והוזנח על ידי דיירים חסרי מודעות.

בבית הספר הישראלי לא למדנו על הבאוהאוס, וקשה לנו להאמין שהתלמידים היום זוכים לחינוך ברוח התנועה העיצובית ופילוסופית, שדגלה בהבנה הוליסטית של תרבות החיים, בין מרחב המגורים הפרטי לבין המרחב הציבורי. הוגי הבאוהאוס ידעו שאיכות החיים מורכבת מהתאמת חדר למגורים כמו הבגד לחיים בתוכו, הארכיטקטורה למקום ולצורכי האדם, לאופי האקלים ולאור המקומי, הם הבינו מה משמעות שימוש בחומרים מתאימים וברי קיימא ואיך הדברים משפיעים עליינו ועל החיים שלנו כתושבי העיר.

בית הספר היה מוסד רדיקלי, ניסיוני וחריג בגרמניה שרעיונותיו הופצו על ידי תלמידיו ברחבי העולם אחרי שנסגר על ידי הנאצים. מעניין לחשוב איך מהגרים אירופאים ובעיקר מגרמניה שעברו הכשרה בבאוהאוס הגיעו לתל אביב והחליטו ליישם את מה שלמדו במרחב אורבני צעיר על שפת הים התיכון השטוף באור בוהק.

היום אחרי שהתרחקנו מאד מהתקופה של הבאוהאוס והאידאלים שלה, אנחנו שמחים לאמץ את הבניינים המשוחזרים והלבנים הללו ולהפוך אותם למקור גאווה וזהות. אבל האם התרבות המקומית באמת שאבה השראה מהרעיונות שעומדים מאחורי המבנים האלה, כמו התייחסות לאור, צניעות חומרי הגלם (חיפויי בטיח לבן היה רעיון אוטופי שלא שרד את ההזנחה של השנים ואת זיהום האויר בתל אביב), עיצוב מאופק השם במרכז את האדם ואת נוחות השימוש והחיים במבנה? האם השפיעו על ארכיטקטים ויזמים צעירים שבנו בהמשך? האם הארכיטקטורה השפיעה על התושבים באיזה אופן עמוק יותר? האם הלבוש המקומי שרואים ברחוב מתייחס אל הסביבה ואל המבנים הלבנים והצנועים הללו?

שאלות אלו נותרות גם היום ללא מענה. זהות נבנית בתהליכים ארוכים ואיטיים של חינוך והפנמה וקשורה גם לקבלה והכלה, ומבני הבאוהאוס לא ממש עוררו השראה אמיתית לעיצוב בעיר. אולי כשנגיע להבנה שפעולה כמו סגירת מרפסת זו התערבות לא מקובלת וחסרת כבוד למבנה, למי שיצר אותו, ולאלו שמביטים עליו, אולי אז נגיע למצב בו נבין את הדברים באופן עמוק והם יהפכו לחלק מהזהות שלנו. אז נוכל לאמץ את הערכים של הבאוהאוס לא רק כסלוגן טרנדי שיווקי של ״העיר הלבנה״ אלא גם כמחשבה וכאידיאל של פשטות ורוגע. עד שם, הדרך עוד ארוכה .

צילומים: מתוך ארכיון קטלוגים אילנה אפרתי.

אם הגעתם עד כאן ונהנתם, נשמח אם תגיבו, תשתפו עם אחרים ותמשיכו את השיחה!