איטליה, יולי 2022.
השבוע הגענו שוב אל חוף הים. בין המתרחצים והמשתזפים עוברים רוכלים ניידים, שמנסים למכור מגבות חוף ושמלות קיץ במחירים זולים במיוחד. גם בכיכר השוק, לא רחוק מהים, דוכנים עמוסים בגדים, מפות ומגבות מנסים למשוך את העוברים ושבים לקנות. בעיירת החוף הנינוחה והשלווה, ערימות של סחורות מחכות ללקוחות, שלא תוהים למה ואיך קרה שמציף את הדוכנים כזה שפע זול של בגדים ומוצרי טקסטיל.

לקחנו איתנו לחופשה ספר חדש שיצא השנה בהוצאת פנגוין היוקרתית, Worn, בתקווה שיעדכן אותנו בחידושים האחרונים ויספק גם הסברים לנעשה בתעשיית האופנה, גם בהקשר של שינויי האקלים האחרונים והפוליטיקה העולמית. 

הספר חשוב כי הוא מבוסס על מחקר עיתונאי, שמראה את העובדות בעידן של פייק ניוז והדחקה קולקטיבית של מציאות מטרידה. אך גילינו בו כמעט את כל הנושאים בהם עסקנו פה בעשור האחרון, וקוראינו הנאמנים כבר מכירים היטב: השפעת טרנד האופנה המהירה והשתלטות התאגידים הבינלאומיים הפועלים ללא קוד אתי לסביבה ולאדם.

הספר מגיע לאותן מסקנות כמונו: קנייה איכותית, בחירה טובה, התנגדות לטרנד ולאופנה המהירה, ולמוצרים זולים ומתכלים. כמי שמכירות מקרוב את עולם האופנה כבר ארבעים שנה, ראינו את היווצרות המשבר הנוכחי, וסירבנו לשתף פעולה עם הכוחות שמניעים אותו. עכשיו, הבעיות שתיארנו פה במאות פוסטים, הפכו כה בולטות שגם עולם התרבות המיינסטרימי לא יכול להתעלם מהן.

הספר נכתב על ידי העיתונאית האמריקאית סופי טנהאוזר, שמתארת את ההיסטוריה של הלבוש, בעיקר בארצות הברית, דרך מבחר אפיזודות משמעותיות המתמקדות בסוגי הבדים השונים. מסיב הפשתן שנשות המושבות האמריקאיות בניו אנגלנד היו אורגות בבית כנדוניה של סדינים והלבשה תחתונה, דרך בדי הכותנה הפריכים שהפכו לאופנתיים אך חיזקו את כלכלת העבדות ובהמשך את הרס הטבע והחקלאות של דרום ארצות הברית. הסופרת, עיתונאית חוקרת, מספרת איך ביקרה בשדות הכותנה שעדיין ממלאים איזורים שלמים במדינה, וגילתה שכל גידול אחר נמחק ונעלם כדי להשאיר מקום לשדות הכותנה העצומים, שיספקו את הדרישה הגלובלית הגדלה לסיב הטבעי. הכותנה, שצורכת כמויות עצומות של מים, גרמה גם לזיהום הקרקע בקוטלי עשבים, ויצרה תלות כלכלית אדירה בתעשייה נצלנית אחת. 

גם תעשיית המשי בסין לא שרדה את העלייה בצריכה העולמית. בביקור במפעלי אריגה ששימרו טכניקות עתיקות של ייצור משי נדיר באיכותו, הסופרת גילתה שבקרוב הם ייסגרו בגלל זיהום האוויר התעשייתי שמוביל למות תולעי המשי הייחודיות למקום. תעשיית המשי עוברת כולה לויטנאם שם מייצרים משי זול יותר באיכות נמוכה, אך הצרכנים לא שמים לב להבדל. כל מה שחשוב הוא הכמות, המהירות והיעילות של המפעלים. 
הספר מתאר באופן דרמטי וקולח מציאות עולמית עליה כתבנו כבר פה בעבר: תעשיית האופנה הפכה מזהמת וקטלנית, בעיקר בגלל העלייה הקיצונית בצריכה שהביאה מהפכת האופנה המהירה והזולה של העשורים האחרונים. הלקוחות רוצים לקנות בגדים חדשים כל שבועיים שלושה, אך התקציב המוקדש ללבוש רק הצטמצם. לכן חברות האופנה מחפשות דרכים להוזיל את הייצור על ידי שימוש בעבודה זולה – למשל בבנגלדש אבל גם בהונדורס, מדינה שנשלטת  על ידי מאפיית ייצרני אופנה – ובבדים זולים שמבוססים על גידולים מזהמים ובזבזנים. 

ניסיונות להחליף את הסיבים הטבעיים בפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים – שאמורים היו לחסוך מים, עבודה וחומר גלם, לא עלו יפה בלשון המעטה. כך נולד למשל בד המיקרופיבר, שמפעל דופונט המציא וקידם בזכות המגוון הרחב של הבגדים והשימושים שאפשר לעשות בו. רק מאוחר יותר התגלה שהבד עשוי חלקיקי פלסטיק כה זעירים שאף פילטר לא עוצר אותם, והם ממלאים את מי הכביסה, מי השופכין ומשם את מי האוקיינוס, ואפשר לגלות אותם בתוך דגים וחיות ים. ההבנה המדכדכת שאין דרך חזרה מטעויות האדם, שמנסה למקסם רווחים על חשבון הטבע, עולה מכל דף בספר. 

איך אפשר למצוא דרך לעשות אופנה חדשנית בלי להרוס את כל מה שסובב אותנו? זו השאלה שעולה מהקריאה בספר, שתוהה גם עד כמה אפשר וצריך להרוויח מבגדים, עד כמה צרכנים יכולים וצריכים לדרוש בגדים אתיים, ומה האחריות של כל אחד מאיתנו לשינוי עולמי. אולי המסקנה המתבקשת היא שבניגוד להבטחות הקפיטליסטיות,  אין קיצורי דרך: מישהו משלם, בחייו או בסביבתו,  את המחיר של מה שצרכני המערב רוצים לקנות בזול ומהר.

טנהאוזר כותבת שבגיל צעיר היא חשבה שהפתרון הוא להקים לתחייה את מקצוע החייטות. כל אדם יכול לתפור את בגדיו, או לפחות להעזר בשירותי חייט מקומי קהילתי. אך כשהיא הלכה לקורס תפירה מקצועי, היא גילתה כמה קשה ומאתגרת היא העבודה של התופרים והחייטים. היא החליטה אמנם לוותר על התפירה ולהתמקד בכתיבה, אבל כשקראנו על חוויותיה הקצרות כתופרת, לא יכולנו שלא לחשוב על התופרת המומחית של הסטודיו שלנו, אוליביה מגור, שמתה לפני חודש ממחלה קשה. המומחיות הקפדנית שלה, המקצועיות והדיוק הם יכולות שנקנות בעבודה קשה, בהשקעה של עשורים. כמו שהעיתונאית גילתה, כדי לתפור היטב צריך להשקיע מאמצים רבים אך כיום בעידן המחשב, רק מעט אנשים מוכנים להתאמץ. כדי שנוכל להנות מהאומנות של החייטים והתופרות המומחים בעבודתם, החברה כולה צריכה להעניק להם הערכה וחשיבות כבעלי מקצוע, ולא להתיחס אליהם כפועלי יזע מנוצלים. בגלל היחס השלילי הזה כבר עכשיו אי אפשר למצוא בעלי מקצוע מומחים שבדורות הקודמים היו נפוצים בכל קהילה, והמחסור הזה מורגש ברמה המקומית והגלובלית.

בעיני טנהאוזר, אולי התשובה נעוצה בשינוי תודעה רדיקלי, כמו שכבר הצענו פה לפני כמה שנים: לקנות מעט, ללבוש סיבים טבעיים ולשים לב גם לשיטות הייצור והטיפול בבדים. אמנם, לא כל אחד יכול לייצר את בגדיו בעצמו, או לארוג בדים בבית. אבל היא חושבת שכל אחד יכול לעשות שינוי בדלת אמותיו, וגם זו התחלה של מהפכה.

כמי שכתבו על הנושאים האלה הרבה, הספר לא מעניק לנו הרבה תובנות חדשות. בעיקר, נראה שהכותבת לא הולכת מספיק רחוק בקריאה לשינוי. חשוב כמובן לבחור באופנה מקומית איכותית שאינה טרנדית וזולה. אבל עכשיו לא בטוח שזה יספיק כדי להציל את העולם ממשברים כלכליים, פוליטיים ואקלימיים קשים. אין ספק שהמודל הקיים דורש תפנית משמעותית, אך יכול להיות שתפנית כזו יכולה להתרחש כאשר לא רק יחידים אלא גם קהילות גדולות, חברות ומדינות יחברו יחד ויתנגדו לשיטה הנצלנית והבזבזנית שמניעה את תעשיית האופנה היום.

ליקטנו עבורכם כאן רשימת פוסטים שכתבנו בנושא מארכיון מסעות בגארדרובה, נשמח אם תקראו, תשתפו עם חברים, ותשתתפו בדיון.

מסע עם תופרת בית, וסיפורי הקוראות על התופרות שלהן.

מסע למותג בר קיימא

מסע לשינוי תודעה וההמשך פה

מסע אקולוגי

מסע למהפכת האופנה (2014)

מסע אל החולצה הבנגלדשית

**בחרנו לאייר את הפוסט עם צילומים של עבודות אמנות של יאניס קונליס שראינו בפונדציונה פראדה בונציה בשנת 2019.