נאפולי, אפריל 2022

השבוע יצאנו למסע בעיר שאולי יותר מכל עיר אחרת – מלבד רומא – מסמלת את התרבות האיטלקית כפי שהיא מוכרת בעולם. פיצה, פסטה, חבלי כביסה תלויים מהמרפסות וציורים של קדושים ומדונות בפינת הרחוב, נשים לבושות בהידור ובתי קפה אלגנטיים לצד ווספות מהירות ומבנים היסטוריים נוטים לפול. כל אלה, לצד כמובן המאפיה המקומית, סופיה לורן וחוף הים הכחול, נראים לרבים כתמצית האיטלקיות. גם האיטלקים עצמם מעריצים את נאפולי – לרוב מרחוק – ושרים לה שירי אהבה בדיאלקט מקומי, כמו ׳נאפולי אלף צבעים של פינו דניאלה. 

בניגוד אולי לערים מונומנטליות ותיירותיות אחרות באיטליה, נאפולי ממש לא ׳חיה׳ מהתיירים. המבקרים בעיר לא מרגישים שהעיר מאורגנת למענם. העיר גדולה מספיק כדי שהמבקרים ייטמעו בה, ייעלמו בין הסמטאות הצרות, לצד התושבים המקומיים שמכתיבים את הטון. העבר המלכותי של נאפולי, ששלטו בה מלכי בורבון, נפולאון, וגם סבויה, ניכר גם בבנייניה המתפוררים. נאפולי הייתה לא רק עיר נמל ומסחר, אלא עיר של אינטלקטואלים ופילוסופים, אנשי הנאורות והרנסנס, ציירים ופסלים. זו עיר שמשכה אליה יוצרים וארטיזנים מוכשרים שיצרו פיסות אמנות נדירות, שנחבאות היום במוזיאונים הגדולים והקטנים של העיר. 

התחלנו את הביקור שלנו בביתו של המשפטן הנודע הנסיך פילאנג׳רי, ששיפץ את ארמון קומו מהמאה ה-14 לכבוד אביו קרלו, שהיה לוחם אמיץ בממלכת נאפולי, ואמו אגתה שהייתה שוחרת קרמיקה ואמנות. הארמון של פילאנג׳רי, שכתביו השפיעו גם על בנג׳מין פרנקלין והחוקה האמריקאית, משלב בין מוזיאון פרטי, ספריית עבודה של משפטן, ואוסף כלים ונשק שנועד לשמר את זכרו של האב.

בעינינו, רצפת הקרמיקה המצוירת ביד, עשויה אריחים בהירים המעוטרים בסמלי המשפחה, היא היצירה הייחודית ביותר בחדר, שעמוס ביצירות יפות ונדירות.

מביתו של הנסיך המשכנו דרך רחוב הטריבונלי, שהפך לשם נרדף לדוכני פיצה ׳אותנטיים׳ יותר או פחות, לכיוון רחוב טולדו והרובע הספרדי, שמזוהה אולי יותר מכל עם העוני והפשיעה של נאפולי המודרנית. אך במעלה הגבעה, מסתתרים ארמונות מפוארים, שהיו בעבר בתיהם של אצילי העיר. אחד מהם מאכלס את מוזיאון האופנה והטקסטיל. במאה ה-16, זה היה בית לנשים בשולי החברה: בנות לנשים בזנות, או אצילות שירדו מנכסיהן, גרו במעון הזה בתמיכת נדבנים, ועסקו במלאכות של רקמה, תפירה ויצירה. בהמשך, המבנה היה בית יתומות, בית ספר לתפירה, ולבסוף מוזיאון לאופנה. בין בגדים היסטוריים, כלי מלאכה של יוצרי כפפות וכובעים, וגם סיפורים על הנשים המפורסמות שלבשו אותם, המוזיאון מעניק הצצה לנאפולי אלגנטית, מעודכנת ועשירה, בה פעלו מעצבים מקומיים כמו פאוסטו סארלי, ג׳אנפרנקו פרה, אמיליו פוצ׳י ובוקפוסקה. חלקם ידועים אמנם רק בעיר עצמה, אך הם עיצבו את הלבוש של נשות הבורגנות המקומית.

המוזיאון חוקר איך התרבות הים תיכונית, לצד השפעות מפאריז וניו יורק, יצרו את המראה הטיפוסי של נאפולי, באלף צבעים, בדים קלילים, וסגנון עשיר ומעוטר. בצעדה קצרה במורד הגבעה מהמוזיאון אפשר להגיע לתיאטרון סן קרלו, או לגלריה של המלך אומברטו, שם כמובן אנשי העיר – נשים וגם גברים מסוגננים ביותר – הציגו לראווה את בגדיהם, ושתו קפה עם ספולייטלה בגמברינוס מעבר לרחוב, שעדיין שוקק חיים כתמיד.