פירנצה, מרץ 2022.

השבוע יצאנו למסע בעקבות יוצר רב תחומי בעל השפעה רחבה על האמנות והתרבות הפיורנטינית. במסע כמעט בלשי צרפנו חלק לחלק בתולדותיו, ביקרנו בתערוכות ובמוזיאונים נידחים, וגילינו איך אדם אחד בעל כישורים יוצאי דופן הצליח להותיר חותם עמוק, ויחד עם זאת לא הפך ל׳מותג׳, והיום ידוע רק למביני עניין ומומחים בתחום. המסע שלנו בעקבות גלילאו קיני התחיל כמעט במקרה, כשנתקלנו שוב ושוב בשמו: הוא עיצב את התלבושות לאופרה טורנדוט של פוצ׳יני עליה כתבנו פה, הוא שיחזר את הפרסקו העתיק באולם העירייה של סן מיניאטו, עיירה טוסקנית ציורית, הוא עיטר וילה בסגנון אר-דקו בכפר למרגלות האפנינים הטוסקנים, הוא עיצב בית מלון בסגנון אוריינטלי במעיינות מרפא ליד פארמה: בכל מקום בו ביקרנו, נדמה שגלילאו קיני הקדים אותנו, והותיר אחריו שובל של עיטורי פרחים, מוזאיקה וקרמיקה. הוא שחזר ציורים ימי ביניימים וצייר פוסטרים לתיאטרון, הוא יצר כלי קרמיקה וצייר את נופי ורסיליה.

אך עד לפני כעשור רק מעט היה ידוע עליו: אין מוזיאון המוקדש ליצירתו, והאוספים שלו מפוזרים בין גלריות שונות בטוסקנה, בה גר כל חייו. גם היום הוא לא זכה למוזיאון או אוסף קבוע שמציג את היצירות שלו. למראית עין, הוא היה רק יוצר מקומי שהתבלט בנוף הגבעות המוריקות בזכות סגנונו העשיר והאלגנטי. אך גם התיאוריה הזו דהתה כשגילינו שקיני הוזמן לבנקוק, לצייר את אולמות ארמונו של המלך בעושר בלתי נגמר של דימויי טבע, פרחים, וסלסולים זהובים.

מי הוא גלילאו קיני ולמה שמו נשכח בעולם האמנות, עד השנים האחרונות? הוא נולד בשנת 1873 בפירנצה, ומת בה 83 שנים לאחר מכן. הוא עזב את בית הספר אחרי שהתייתם מאביו בגיל צעיר והחל לעבוד ברסטורציה עם דודו, שלימד אותו את סודות המקצוע. כמו בימי הביניים גם הוא למד שחזור וציור כשולייה בסדנא של המאסטרו, ולא בבית הספר לאמנות. שנים אחר כך, כשנבחר לעמוד בראש הקתדרה לדקורציה בבית הספר לאמנות יפה בפירנצה בזכות היכולות המוכחות שלו, האליטה התרבותית של פירנצה עדיין דחתה אותו בשל העדר השכלה פורמלית. אולי זו אחת הסיבות לכך ששמו נעלם ממפת האמנות בעיר שאוהבת לזכור את היצירות של בניה. 

נקודת התפנית בקריירה שלו באה כשהיה בן 23. אז, בבית הקפה החביב עליו בפיאצה בקריה piazza Beccaria בפירנצה, הוא דן עם חבריו בסקנדל פוליטי ואמנותי: החברה הצרפתית רישארד קנתה את מפעל הקרמיקה הפיורנטיני ג׳ינורי. האמנים המקומיים התנגדו להשתלטות הזרה על המפעל המקומי, במחאה שהקדימה את עידן הגלובליזציה, בה חברות זרות רוכשות חברות קטנות מקומיות שמאבדות מאופיין הייחודי. בתגובה, קיני הוביל את הקמתו של מפעל חדש, קרמיקה סן לורנצו, שנמצא עד היום בעיירה בורגו סן לורנצו. המפעל החדש לא היה רק מקומי אלא גם חדשני, ובלט בתערוכות בינלאומיות בזכות העיצוב המקורי שקיני יצר כמנהל האמנותי. הוא שילב בין טרנדים עולמיים חשובים, כמו הפרה-רפאליטים, אסכולת הזצסיון הוינאי של קלימט, וארטס אנד קראפט של ויליאם מוריס. בכל אלה הוא השכיל ליצור ייחודיות מקומית, המושפעת מהמסורת האמנותית הפיורנטינית.

קיני לא דרש את כל הקרדיט לעצמו: במהלך הקריירה שלו הוא יצר תמיד בשיתוף פעולה עם אחרים. הסטודיו שלו היו יותר דומה לסדנאות יצירה מימי הרנסנס, עם יוצרים רבים שפועלים יחד על פרויקטים משותפים, מאשר לסטודיו של אמן מודרני שפועל ויוצר לבדו. 

לאורך השנים, קיני התקדם מתחום הקרמיקה לציור ולעיצוב. המוניטין שלו היה בינלאומי, ומלך תאילנד הזמין אותו לעטר את ארמון המלוכה, בשנת 1911. אלה היו שנות השיא של קיני, והוא עיטר עשרות מלונות ומבנים ברחבי טוסקנה ואיטליה בציורי קיר, קרמיקה, פסיפס וויטראז׳ אלגנטיים שמשלבים בין ההיסטוריה האמנותית המקומית ודקורציה אקלקטית מסוגננת. עם עליית הפאשיזם בשנות העשרים, והתחזקות הסגנון המודרניסטי-רציונליסטי שהוביל מוסוליני בכל תחומי האמנות והעיצוב, הוא נדחק הצידה. הוא חזר לפירנצה, והקדיש את זמנו לציור אימפרסיוניסטי. אחרי המלחמה, הוא פנה דווקא לתכנון אורבני, והציע תוכניות לחידוש העיר ויארג׳יו, בה נהג לבלות את חופשותיו.

גלילאו קיני היה איש רנסנס שפעל בתחומים וסגנונות כה מגוונים. הוא לא התנגד שקראו לו קרמיקאי, דקורטור, צייר, גרפיקאי, מעצב תפאורה… אולי דווקא המגוון הזה, שהפך אותו לדמות מובילה בעולם האמנות האיטלקי, נראה מבלבל היום בעידן שמעודד אנשים להתמקצע ולהתמקד בתחום אחד בלבד. הוא ניסה לבטל את הפער בין אמנות ואומנות, בין יצירה אמנותית ומלאכת הדקורציה. דווקא הגישה הזאת, שגרמה לרבים להרים גבה ולזלזל ביצירה שלו, נראית לנו רלבנטית במיוחד היום.