תל אביב, מרץ 2022.

השבוע ראינו תמונות קשות מאוקראינה בכל מהדורות החדשות, מראות של פליטים, הפצצות וסבל רב. גם בעיר אודסה שלחוף הים השחור מתכוננים עכשיו להתקפה הרוסית. פסלו של הדוכס רישלייה, שליט העיר בחסות נפוליאון בתחילת המאה ה-19, הוקף בשקי חול. בריקדות מבטון ממלאות את הרחובות המהודרים של העיר, שרק לא מזמן שקקה חיים בבתי קפה ובתיאטראות.

נדמה שאודסה מלווה אותנו באופן מפתיע: משפחת אפרתי גרה ברחוב קהילת אודסה, והסטודיו שלנו ברחוב על שם דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב שהיגר לכאן מאודסה. סבא שלנו גר תקופה בעיר אודסה ועסק בהנפקת אישורי הגירה לפליטי המהפכה הבולשביקית. אותו סב הקים גם קואופרטיב לחלוקת מזון ותרופות לתושבים המקומיים, ממש כמו שתושבי הערים באוקראינה עושים היום. כאן בתמונה, רגע לפני הנסיעה לפלשתינה, בני המשפחה כבר לא לבשו בגדי משי כנהוג בעירם סמרקנד, אלא לבשו לבוש אירופאי כנהוג באודסה.

המיקום של אודסה על גדות הים השחור שמחבר בין אירופה לאסיה, הפך אותה לצומת תרבותית חשובה. עוד מימי יוון העתיקה, העותומנים, דרך האימפריה הצאריסטית ועד עכשיו, אודסה חולשת על נתיבי סחר ומסעות. בזכות אותם נוסעים ומהגרים שבאו אליה, אודסה הפכה לעיר אינטלקטואלית וקוסמופוליטית, עיר של עושר רוחני וכלכלי, שיש בין תושביה גם סוחרים וגם סופרים. איסאק באבל, כבר במאה ה-18, הגיעו לאודסה מהגרים איטלקים מונציה, פלרמו ומג׳נובה, ששינו לחלוטין את פני העיר. אדריכלים איטלקיים עיצבו בניינים אלגנטיים לאורך שדרות נטועות עצים, והפכו את אודסה ליעד מבוקש לחופשה בסגנון אירופאי על חוף הים. לפני מאה שנה, מהגרים הפליגו מהים השחור לירושלים והביאו איתם רעיונות מודרניים של בנייה מערבית בהשפעת העיר אודסה. אולי מה שמושך אותנו בעיר היא אותה קוסמופוליטיות רב תרבותית, תוצאה של דורות של מהגרים ונוסעים שעברו בנמל שלה, והותירו בה חותם של עושר ויזואלי, תרבותי וספרותי. 

העיר הגדלה והמתעשרת משכה גם יהודים רבים, מפולין וגליציה, שהקימו בה עסקי מסחר משגשגים, אסכולות אמנות מודרניסטיתוגם תנועות פוליטיות ציוניות. היהודים נטמעו היטב בחיי העיר, ואי אפשר לרדד את ההיסטוריה שלהם כסיפור על פוגרומים ורדיפות בלבד. אודסה היהודית הייתה עיר של אוכל משובח, קלייזמרים, ובתי כנסת מפוארים. האופי המגוון של העיר המהודרת מושך אותנו אליה, כאל מקום שמייצג תרבויות מעורבות שחיות זו עם זו בשלום למרות ואולי בזכות השוני ביניהן. הרעיון של עיר קוסמופוליטית כמודל לשלום בינלאומי היה נפוץ אחרי מלחמת העולם הראשונה, והוגים כמו נואל בריילספורד הבריטי ראו באיסטנבול ואודסה מודל לחיים שיתופיים בעידן הפוסט-לאומי.

אמנם אודסה היא עיר קוסמופוליטית, אבל המיקום האסטרטגי שלה על הים השחור הפך אותה לנכס גיאופוליטי חשוב למי שרוצה לשלוט לא רק בערבות רוסיה הנרחבות אלא גם בדרכי השיט שחוצות אותן. לפי תיאוריית הגיאופוליטיקה של הגיאוגרף האימפריאליסט הבריטי הלפורד מקינדר (1904), מי ששולט במרחבי אירו-אסיה שולט בעולם. ולכן, גם בעיני פוטין היום כיבוש העיר יעניק יתרון אסטרטגי חשוב יותר מהגנה על האופי הקוסמופוליטי שלה, או משימור הריבונות והדמוקרטיה האוקראינית. גם היום, תיאוריות פוליטיות שמקדשות את המאבק בין המעצמות הגדולות מסבירות את המלחמה באוקראינה ברצון של רוסיה להגדיל את שטחה וכוחה באיזור ההשפעה שלה, על חשבון מדינות הלאום שסובבות אותה. לאורך השנים הייתה לרוסיה גם שאיפה לגישה ונוכחות בים התיכון. אך התיאוריות האלה נוטות להתעלם מהחיים המקומיים, מהתרבות והאופי של בני האדם שמתגוררים באותם יעדים אסטרטגיים. עתה, כשהכוחות האימפריאליסטים שוב מתחזקים על חשבון המדינות הקטנות, העיר שנוסדה והתפתחה בעידן האימפריות בזכות מפגש בין-תרבותי, עשויה לשלם את המחיר.

אירופאים רבים מופתעים היום מעוצמת הקונפליקט ואף חוששים שיזלוג לאיזורים אחרים ביבשת, כמו לפינלנד או למדינות הבלטיות שחברות באיחוד האירופאי. רבים חושבים – בטעות – שמאז מלחמת העולם השנייה לא היו מלחמות ביבשת, ומפנים אצבע מאשימה ללאומיות האגרסיבית והאימפריאליסטית. בשנות הארבעים, הוגים פוליטיים רבים הציעו סדר עולמי חדש שאינו מבוסס על לאומיות אלא על שיתוף פעולה בינלאומי, על פדרציות גלובליות, או על משפט בינלאומי, כמו שאור חקרה בספרה, ׳עליית הגלובליזם׳. היום נדמה שאפילו מערכת הבלמים המוגבלת שאותם הוגים הצליחו לייצר – כמו האו״ם או חוקי המשפט הבינלאומי – לא מצליחה באמת למנוע ממדינות לאום לצאת למלחמות כיבוש נגד מדינות אחרות. ההיסטוריה של אודסה מוכיחה לנו שוב ששיתוף פעולה קוסמופוליטי מקומי ואמיתי הוא אמנם אפשרי אך שברירי, ודורש הגנה מתמדת מפני מעצמות לוחמניות, שלא יעלמו מהאופק בעתיד הקרוב, אם בכלל.