מסע במוזיאון התנורים העתיקים של ונציה

ונציה, פברואר 2022

בביקורינו בכנסיות מושכות את תשומת ליבינו יצירות המוזאיקה, במיוחד עבודות גדולות מימדים כמו למשל הפסיפס בכנסיית הלב הקדוש (סקרה קר) בפריס שמעוצבת בהשראת הסגנון הביזנטי רומאי. זו טכניקה בעלת חיות על זמנית, ויופיין של היצירות עולה לעיתים על ציורי הקיר, הפרסקאות המאוחרים יותר.

חומרי הגלם מהם יצרו יצירות יפות אלו מרתקים ומעניינים אותנו לא פחות מהתוצאה עצמה. פסיפס הוא למעשה חיבור של אינסוף חתיכות זעירות של אבנים צבעוניות, או זכוכית צבעונית, המתלכדות יחד ומתארות סצנות עשירות תנועה וצבע. במוזאיקה בסגנון הביזנטי נודע גם יופיו המהפנט של הזהב בגוון עתיק.

השבוע הזדמן לנו לבקר באחד מבתי המלאכה העתיקים האחרונים בו תנורי העץ העתיקים היחידים הפועלים בונציה עדיין בוערים ושורפים את הזכוכית בחום אדיר. למרבה הפתעתינו, האמנים הקדומים של בית המלאכה הזה היו אלו שביצעו בין 1890 ל1910 את המוזאיקה שאהבנו בכנסייה בפריס.

בשכונה מנונמנת ושקטה הרחק מתיירים במרכז ההיסטורי של ונציה פסענו לבדינו ליד חבלי הכביסה שהתנפנפו ביום שמש יפה. תחם את הסימטה קיר אבן גבוהה ובו דלת ועליה קבוע שלט צנוע ועליו כתוב באות קטנה orsoni, כשהדלת נפתחה פסענו אל גן פנימי קטן ומשם יצאנו למסע בעידן אחר. זה עידן בו פועלים איטלקיים עדיין מייצרים בשיטות לא ״טכנולוגיות״ בעבודת יד איטית ומפרכת את האבנים הזעירות המרכיבות בהמשך את יצירות המוזאיקה.

זה תהליך מופלא שמתחיל בחומר הגלם, חול קוורץ איכותי המגיע בשקים מצרפת. בחדר התנורים עומלים מספר אומנים בתנאי חום בלתי ניסבל לשרוף את הקוורץ המתגבש לזכוכית. הם מעידים שרק מוט הברזל המשמש לערבוב הנוזל הרותח שוקל 13 קילו….

בחדר סמוך יושבת קבוצת ארטיג׳נים שחותכים את לוחות הזכוכית הצבעוניים לחתיכות בגודל הרצוי. היתרון של הפעולה הידנית הוא דווקא ביופיו של חוסר הדיוק המאפיין אותה, לעומת המכונה המדוייקת עד לשלמות. כך אפשר גם להשתמש בקוביות הזכוכית החדשות לשימור ושחזור מוזאיקות עתיקות באופן מושלם, כי הן נוצרו באותו תהליך בדיוק כמו לפני מאות שנים.

בתחילת המאה העשרים היה זה אנג’לו אורסוני אמן המוזאיקה שיצא מגבולות בית המלאכה המקומי הקטן שבונציה והציג בתערוכה הגדולה בפריס את יצירותיו. זו הייתה החלטה עיסקית נועזת ופורצת דרך שהביאה אותו לספק את חומרי הגלם ששימשו לעטר בעבודות מוזאיקה את הפרויקטים החדשים והמונומנטליים שנבנו בבירה הצרפתית בעידן ״הבל אפוק״ והארט נובו. בשנים האלו פרח מחדש סגנון המוזאיקה הדקורטיבית. בית הספר הבוזאר, הטרוקדורו, הוטל דה ויל, בית האופרה, וגם כנסיית סיינט פול בלונדון וכנסיית המשפחה הקדושה של גאודי בברצלונה הם חלק מהפרויקטים ההיסטורים של בית המלאכה הונציאני שניתן להנות מיופים גם היום.

אבני הזהב הזעירות נוצרות כאילו בתהליך קסם, האמנית מדביקה עלי זהב על משטח זכוכית דקיקה ושקופה, הזכוכית נשרפת בתנור בחום גבוהה וכך עלי הזהב הופכים לחלק ממנה.

בית המלאכה הזה הוא מוזיאון חי, בו מתקיימים תהליכים איטיים וידניים שמשמרים מסורות נכחדות שהגיעו מעידנים קדומים ונפלו קורבן לעידן התעשייתי ולתפיסת העולם הקפיטליסטית המאפשרת לעסקים להתקיים רק על פי חוקי הרווח הכלכלי, ומבטלת את הערכים האנושיים, תרבותיים, ואומנותיים הגלומים בעסקים מסוג כזה.

לשמחתנו בית המלאכה הזה ששרד את תהפוכות ההיסטוריה במהלך 150 שנים, נקנה בשנים האחרונות על ידי חברה רב לאומית השואפת לתת לו את היציבות הדרושה כדי להמשיך וליצור באופן שלא נמדד רק ברווח כספי.

גולת הכותרת של המקום היא ללא ספק ספריית הצבעים העשירה. באולם רחב ידיים על מדפי עץ עתיקים מסודרים חומרי הגלם, אלפי לוחות זכוכית צבעוניים בכל הטונים של הגוונים שניתן לחלום עליהם מהם מכינים את ריבועי המוזאיקה הקטנים. הצבעים כולם טבעיים ולא סינטטיים, ומופקים ממינרלים שונים כמו ברזל, נחושת ותרכובות יחודיות על פי מתכונים עתיקים השמורים במקום.

כך ניתן לענות על כל בקשה של אמנים מורכבת ככל שתהיה, ולהפוך כל ציור לעבודת מוזאיקה מרהיבה.

צילומים: אילנה אפרתי.

4 תגובות ל-“מסע במוזיאון התנורים העתיקים של ונציה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s