תרבות הקפה, מסע בפלוריאן

ונציה, פברואר 2022

במציאות החיים המהירים והמודרניים יש מי שמקבל שינויים מסויימים ללא הרמת גבה או הבעת מחאה. אך כשיום אחד ביקשו מאיתנו את השם בבית הקפה כדי לקרוא לנו ברמקול כשהקפה יהיה מוכן, הופתענו מהחדירה לפרטיות. במקום לטרוח ולהמציא שם, פשוט הידרנו את רגלינו מבתי קפה מהסוג הזה. גם בתי קפה שבהם משתרך בבוקר תור ארוך לתשלום בקופה כדי לקבל כוס קפה לא מושכים אותנו. בתי קפה של רשתות בהן הקפה נמזג לכוסות חד פעמיות מפלסטיק בוודאי לא חביבים עלינו, וגם כתבנו על זה כאן. אפילו כוסות נייר מתמחזר לא משכנעות אותנו. אנחנו כבר לא מזכירות את המחיר של כוס הקפה במקומותינו (כשאנחנו משמשות מלצריות מהדלפק לשולחן). ככה מצאנו את עצמינו שותות את הקפה שלנו בבוקר בשלווה הביתית, ובספלי הפורצלן שירשנו מהסבתות.

השבוע בבוקר חורפי נעים ישבנו בקפה פלוריאן. הפיאצה ממול היתה ריקה באופן שהבליט את יופייה והשלמות הארכיטקטונית שלה. גם בחדרי הקפה המהודרים מעט הלקוחות התענגו על השירות המוקפד. המקום היה שקט ורגוע שלא כהרגלו.

לגמנו באיטיות מהקפה המשובח המוגש בספלי חרסינה עם סמל המקום והרהרנו באופנות ובטרנדים של בתי הקפה האירופאיים, בחוויה המלווה את שתיית הקפה, עולם מרתק שמייצג התפתחות תרבותית וחברתית מערבית חשובה ומרתקת המשקפת את פני התקופה. האופנה של עיצוב החלל, בגדי המלצרים, איכות הקפה ואופן הגשתו, ההתנהלות העיסקית ואופי הלקוחות הם מראה של החברה.

בקפה פלוריאן היתה לנו הפעם הרגשה מיוחדת מהולה בשמחה על כך שבית הקפה עדיין פועל, למרות שהכריז בהודעה לעיתונות בשנת 2020 לציון יום הולדת ה-300 על האפשרות שיסגור את שעריו בעקבות הסגרים הארוכים באיטליה שהדירו את התיירים והלקוחות מהמרחב הציבורי .

המחשבה שמקום עיסקי שנוסד ב-1720 מתקיים במשך שלוש מאות שנים באותו מקום ובאותה נחישות, רצינות ואיכות מעוררת השראה והכרת תודה. לצערינו מקובל לחשוב על עסקים לא במובן של תרבות ואמנות אלא מסחר גרידא, כי תרבות זה רק במוזיאון. אבל קפה פלוריאן מוכיח שהתרבות מתגלה בחיים עצמם.

פה ממש בבית הקפה הזה נרקם בשנת 1895 הרעיון של תערוכת האמנות הגדולה הידועה עד היום בשם הביאנלה של ונציה על ידי ראש העיר והמשורר Riccardo Selvatica כמחווה למלך אומברטו והמלכה מרגריטה.  חווית שתיית הקפה פה היא מסע בזמן. כוס הקפה הוא קפסולה בעלת מימד זמן אחר, היופי נשקף מהמראות המקיפות את החדרים המעוצבים בהתאם לשמם, כמו חדר הסיני, החדר האורינטלי, חדר הסנאט ועוד.

הקפה הוא מוזאון חי ורב חושי, בו ניתן גם לגעת במוצגים, להרגיש את השיש של משטח השולחן, לחוש את מירקם הקטיפה האדומה המרפדת את הספות, להריח את הניחוח של תערובת הקפה היחודית שהשתבחה עם הזמן, לשתות את המוגש בספלי החרסינה, לאכול את הרקיקים והעוגות, ולהתבונן בתנועת המלצרים המהודרים (כי פה זה מקצוע) לבושים בפראק שחור עם חולצה צחורה ופפיון, או עוטים שכמיית צמר רך הגולשת על כתפיהם באלגנטיות כשמגישים בחוץ. נעולים נעלי עור שחור הם אצים בזריזות על ריצפת העץ הממורקת, עם מגשי הכסף העמוסים על הכתף. 

אפשר לשקוע עמוק בספות ולחלום ולדמיין את לורד ביירון, צ’רלס דיקנס, מרסל פרוסט, רוסו, גבראלה ד’אנונציו, ארנסט המנגווי, אנדי וורהול וגם את קרלו גולדיני לוקח את ההשראה מהמקום המיוחד הזה לאופרה שכתב ב-1750 ‘בוטגה דל קפה׳ כולם ישבו ושתו כאן קפה במהלך מאות השנים. לחלוק איתם ספסל זו חוויה מיוחדת השמורה רק למקום העתיק הזה.

8 תגובות ל-“תרבות הקפה, מסע בפלוריאן

  1. פינגבק: מסעות אביב 22 בונציה | מסעות בגארדרובה·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s