השבוע הגענו לבולוניה. לא ביקרנו בעיר כמה שנים, ובינתיים היא הפכה ליעד תיירותי, בעיקר לשוחרי האוכל והקולינריה. סמטאות השוק הקטנות מאחורי פיאצה מג׳ורה התמלאו בבתי קפה ומסעדות שמפרסמות את התפריט בחוץ, עם צילומים של ספגטי בולונז או פלטת נקניקים, כל מה שהתיירים מדמיינים כאוכל ׳מקומי׳, גם אם כמובן זו רק אשליה. העיר שקקה מבקרים בסוף שבוע ארוך של חג המתים, ופילסנו את דרכנו בין קבוצות פנסיונרים ובני נוער שטיילו להנאתם בשמש הסתווית. 

לצד ביסוס מעמדה כעיר האוכל של איטליה, נראה שבבולוניה מנסים לקדם גם ארועי אמנות עכשווית, ובעיקר את אלו שקשורים באוכל. במוזיאון לאמנות עכשווית mambo, במבנה שיש רציונליסטי מרהיב, מוצגת תערוכה של הצלמת האמריקאית ג׳אן גרובר, Jan Groover, כחלק מפסטיבל צילום המתמקד בנושא אוכל ותעשייה. הפסטיבל Foto/industria כולל יותר מעשר תערוכות במבנים שונים בעיר (שלרוב סגורים לציבור ושווים ביקור), כל תערוכה חושפת היבט מסוים מהקשר בין אוכל, תעשייה ואמנות. גרובר היא אולי יוצאת דופן בגישה האבסטרקטית-מופשטת שלה לנושא האוכל, היא יצרה צילומי טבע דומם מדוייקים ומרהיבים בסטודיו שלה שבו אספה המון כלי אוכל, חפצים שונים וגם מאכלים כמו פירות ודגים שמשמשים למעשה ניצבים ביצירה שלה.

כמו שמספר בן זוגה הצייר בסרט וידאו שמלווה את התערוכה (ג׳אן מתה בשנת 2012), הצילומים שלה לא באמת מתמקדים בנושא האוכל אלא חוקרים את הקומפוזיציה דרך טכניקת צילום פילם מדוייקת להפליא. היום, כשהצילום הפך מיידי ומהיר, מעניין לראות את גרובר מצלמת במצלמת אקורדיון עתיקה תוך תשומת לב עילאית לאור, לזווית הצילום, וליחס בין החפצים השונים. היא פיתחה טכניקה מיוחדת לפתח את הצילומים, והתוצאה נראית יותר ציור מצילום.

היצירה שלה מתכתבת באופן מודע וברור עם הציורים של הצייר הבולונייזי ג׳ורג׳ו מורנדי, וחלק בתערוכה הוקדש להשוואה בין היצירות שלהם. אך בקבוקי הזכוכית והטרקוטה שמככבים אצל שני האמנים נראים אחרת ביצירותיהם, אצל גרובר הם מקבלים אווירה חלומית ומסתורית, כמו הזייה בשעת לילה מאוחרת.

המשכנו לסייר בין התערוכות בעיר והגענו גם לבניין מרהיב ששייך לבנק מקומי, ובו הוצגו שתי תערוכות צילום שחור לבן באולמות ענקיים מעוטרי ציורי פרסקו מוזהבים. אחת התערוכות הפופולריות ביותר, שתורים של מבקרים השתרכו מחוץ לה, היא אוסף הצילומים של הרברט ליסט מהאי האיטלקי פאביניינה Favigniana, שליד סיציליה.

הצילומים מתעדים את תעשיית הטונה באי העני בשנות החמישים, מהדייגים שתופסים את הדג האדיר לעובדות המפעל שמשמר את בשר הדג בקופסאות מתכת. הטונה השמנה והידועה הייתה כל כך פופולרית באיזורים האלה שהיום היא כמעט נכחדה, ואסור לדוג אותה יותר. הצילומים נראים כמעט רומנטיים ונוסטלגיים, אך למעשה מתעדים את השפעתו השלילית של האדם על הטבע, בניסיון לשרוד כלכלית ולהתגבר על העוני.

בבניין מפואר אחר מעבר לרחוב, שבו גרה במאה ה-15 משפחת בנקאים אמידה, הוצגה עוד תערוכת צילום של תעשיית המזון, והפעם מזווית ביקורתית כמעט צינית. הצלם ההולנדי Henk Wildschut תיעד את המתרחש במפעל מזון, את האנשים שעובדים בריסוס וניקוי הלולים, את השוחטים והמעבדים, וגם את החיות שמכלות ימיהן בפס הייצור. אחרי שרואים את האפרוחים הזעירים מתרוצצים על הסרט הנע (בצילום שכותרתו ׳חומר גלם׳), קשה שלא לשקול מעבר לטבעונות, ובכל מקרה לפחות המנעות ממזון מן החי שמלווה בסבל רב כל כך. ביציאה מהתערוכה, ראינו שוב את רבבות התיירים שמחפשים שולחן פנוי במסעדה לאכול מורטדלה או פרושוטו מקומיים, בהתעקשות אנושית להתעלם מהמובן מאליו.