איטליה, אפריל 2021

מלחמת העולם השניה והשואה הם נושאים נפוצים באיטליה. בטלוויזיה, מגוון תוכניות וסרטים עוסקים בנושא הזיכרון, בערכים אוניברסליים, במשמעות של צייתנות עיוורת ולאומנות קיצונית, בסכנה שבשנאה האחר ובחשיבות הסולידריות וזכויות האדם. בעיתונים וגם בערוצי ההיסטוריה, מדברים הרבה על הזלזול בחיי האדם, שהוביל את החברה לאבדון.

השבוע ציינו בישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. באירופה הטקסים ותוכניות הזיכרון נערכים בסוף חודש ינואר (רק משנת 2000, באיטליה), אבל נושא הזיכרון הלאומי של שנות המלחמה והפאשיזם הוא סוגיה שלא נעלמה מסדר היום. למעשה, נושא הזיכרון חשוב כל כך דווקא בגלל שהאיטלקים נטו לטאטא את פשעי העבר מתחת לשטיח. בגלל שבשנת 1943 צפון איטליה נכבש על ידי הנאצים (הדרום נשלט על ידי בעלות הברית), קל היה לאיטלקים אחרי המלחמה להציג את עצמם כקורבנות הגרמנים ולא כשותפיהם. ההיסטוריה הרצחנית של הפשיזם התפוגגה, הפאשיסטים עצמם קיבלו חנינה וברובם לא עמדו לדין, והאיטלקים הדגישו בעיקר את סיפורי ההצלה והגבורה של הפרטיזנים. לפי הגישה הרווחת, אחרי 1943 הגרמנים שלחו אלפי יהודים איטלקים למותם במחנות השמדה, אבל אלה היו ״רק״ 15% מיהדות איטליה. בזכות אומץ ליבם של שכנים ומכרים, רבים אחרים ניצלו. חוקי הגזע האיטלקים, שנחקקו על ידי מוסוליני בשנת 1938 ונישלו את היהודים מזכויותיהם, נשכחו. אחרי המלחמה כולם רק רצו שהחיים יחזרו למסלולם.

בשנים האחרונות, החלו להשמע מחדש קולות הניצולים, קולות היהודים שסבלו מאפליה ורדיפות תחת המשטר הפאשיסטי עוד לפני ששותפיו הנאצים תפסו פיקוד. לא תמיד הם נשלחו למחנות, אבל הרדיפות ערערו את חייהם לעומק. באיזור טורינו הייתה לפני המלחמה קהילה יהודית משגשגת, שרוב חבריה לא היו דתיים במובן המסורתי, אלא אינטלקטואליים, שמאלנים ואתאיסטים שמצאו ביהדותם ערכים אוניברסליים ותרבותיים. אחת מהם, ששרדה את המשטר הנאצי-פאשיסטי הייתה המדענית זוכת פרס נובל ריטה לוי מונטלצ׳יני (1909-2012), אישה בעלת כוח רצון עצום ואופטימיות מרשימה. 

היא נולדה בבית יהודי חילוני, הוריה היו אינטלקטואלים. אחיה ג׳ינו הפך לארכיטקט נודע ואחותה פאולה לציירת. ריטה עצמה בחרה במחקר ביולוגי, והתמקדה בחקר המוח. היא למדה עם פרופסור ג׳וזפה לוי, אביה של הסופרת נטליה גינזבורג (שבעלה לאונה גינזבורג נרצח על ידי הפשיסטים בכלא ברומא). האופטימיות הייתה הכוח שלה. בראיון לרגל גיל מאה אמרה ש״חוקי הגזע היו המזל שלי, כי הם הכריחו אותי לבנות מעבדה בחדר השינה, שם התחלתי את המחקר שהוביל לגילוי ה Nerve growth factor״. היא הקימה מעבדה בביתה בטורינו, ואחר כך בבית המשפחה בעיירה קאזלה מונפרטו שבפיימונטה, ולבסוף המשיכה לעבוד בדירת מסתור בפירנצה, כשהנאצים איימו לשלוח את המשפחה לאושוויץ, כמו ששלחו את ידידה מטורינו, הסופר פרימו לוי.

הצעירים של היום, היא אמרה בשנת 2009, מתקשים לראות בכל קטסקטרופה הזדמנות לשינוי, אבל זה היה העיקרון המנחה שלה. היא נותרה אופטימית: ׳בחיים הכל הצליח לי בקלות. כל קושי החליק ממני כמו מים מכנפי אווזים.׳ מבחינתה כמובן הסיפור שלה הוא סיפור על הצלחה, בעזרת מכרים וידידים היא ומשפחתה הצליחו להמנע ממוות בעזרתם של אנשים יוצאי דופן. אבל רוב האיטלקים לא התנגדו לחוקים המפלים נגד היהודים שהובילו, בסופו של דבר, למותם של אלפים, וריטה לא הפסיקה כל חייה להזכיר את הסכנה שבהתנהגות האמוציונלית, הקיצונית וחסרת התבונה.

אחרי המלחמה היא נסעה לאוניברסיטת סנט לואיס שבארצות הברית ושם, יחד עם סטודנט בשם סטנלי לוי, גילתה את התופעה שבזכותה התפרסמה, על שינויים באורך מערכת העצבים. היא חזרה לאיטליה בשנות השבעים והפכה לסנטורית של כבוד, ולדמות ציבורית. ריטה היא לא רק סמל, אלא אישה פרטית, יוצאת דופן. האחיינית שלה פיירה מספרת שאהבה ללבוש בגדים של המעצב האיטלקי רוברטו קפוצ׳י, שאהבה לשוחח עם ילדים על עבודתה, ונאבקה למען זכות הנשים להפלה. 

באיטליה מעריצים את ריטה בהיבט הפמיניסטי. השנה ערוץ הטלויזיה הציבורי הפיק עליה מיני סדרה דרמטית בכיכובה של השחקנית האהובה אלנה סופיה ריצ׳י. היא דמות יוצאת דופן בנוף האיטלקי, מדענית בעלת דעה, זוכת פרס נובל, יהודיה אתאיסטית וגם סנטורית של כבוד שלא ויתרה על הצבעות במליאה גם כשהתקרבה לגיל מאה. ׳אני לא גוף,׳ אמרה על הזיקנה, ׳אני המוח, המחשבה.׳ כשאחד מחברי הפרלמנט הימניים לעג לגילה ולבריאותה השבירה, נשיא המדינה נזף בו נמרצות. ריטה נותרה מודל לאישה חכמה חזקה והחלטית שיצאה והתמודדה מול כל הסטראוטיפים והמגבלות. 

ב22 באפריל יציינו 122 שנה להולדתה. גם אחרי מותה, ממשיכים לצטט את האמרות של ריטה בסושייאל ובעיתונים האיטלקים. אנחנו אהבנו את ׳עדיף להוסיף חיים לימים מאשר ימים לחיים׳, וגם ׳הנשים ששינו את העולם לא היו צריכות להוכיח דבר, מלבד את חכמתן׳. המסר שלה היה לחיות חיים לא אנוכיים, ולהשקיע תשומת לב במה שמקיף אותנו, בחי ובדומם. בכל דבר היא מצאה עניין, השראה וסיבה להמשיך. גם בגיל מאה כתבה ספר על החשיבות שבתבונה, ועל הכוח של המחשבה לריסון האינסטינקטים השליליים והחייתיים של האדם. במכון המחקר הרומאי שלה, היא העסיקה בעיקר נשים צעירות, כי לדעתה אחרי דורות של אפליה, הן היו הכי רעבות לידע ולגילויים, ולכן הכי ראויות לעזרה. אישה, יהודייה, וגם היא סמל וגיבורת תרבות באיטליה, שמזכירה שבפשיזם בשוביניזם ובאפליה צריך להמשיך להלחם בכל יום.