איטליה, נובמבר 2020.

ההבדלים  המגדריים נוכחים באופנה ולבוש.

השבוע ציינו בעולם את היום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. מעמד הנשים בחברה עדיין מצריך את קיומם של ימים כמו יום האשה או יום נגד אלימות: מצד אחד, חשוב כמובן לעורר מודעות לבעיות שעדיין לא נפתרו, אבל מצד שני, הימים האלו מגדירים חצי מהמין האנושי כנזקקות להגנה ותמיכה. קשה להאמין שהחברה האנושית עדיין לא מתייחסת אל הנשים כשוות ערך לגברים.

המפתח במאבק נגד אלימות גברית פיסית או מנטלית כלפי נשים הוא חינוך. המחשבה שכל גבר היה ילד שנולד מאשה היא נקודת התחלה, אבל אמהות אינה כמובן ההצדקה לשיוויון. מעמד האישה זהה לזה של הגבר מעצם היותם בני אדם. בעוד מבחינה משפטית לנשים שיוויון זכויות פורמלי, מבחינה כלכלית הציבור מקבל בהבנה רבה יותר את המצב האי שיווני  הקיים. שיוויון כלכלי של האישה בתוך מערכת הנשואים והמשפחה חשוב לעצמאות ולאיזון בין תרומת עבודת הנשים בבית וגידול הילדים (לרוב בנוסף לקריירה). כרגע, עבודת בית נחשבת מובנת מאליה, ללא שכר, ואילו בעולם התעסוקה נשים משתכרות פחות מגברים באותה המשרה. כעת, בעידן הקורונה, נשים רבות יותר פוטרו מעבודתן וגם שיעור האלימות נגד נשים עלה באופן ניכר.

המקור לאי השיוויון הוא כמובן יחסי הכוחות בין המגדרים. החלטות וחוקים שקשורים לנשים מקבלים ברוב המקרים גברים, גם בחיים הפרטיים וגם בפוליטיקה. אפילו ראש השדולה למען הנשים בכנסת הוא גבר. לכן חשוב במיוחד שגם גברים ירתמו למאבק למען השיוויון, ובכך החינוך הוא משמעותי במיוחד, למנוע הדרה והחלשת נשים מגיל צעיר .

ונעבור לנושא אופנה ולבוש. אולי זה עניין סימבולי, אבל גם הבדלי הלבוש הרשמי מאפיינים את התפיסה החברתית שהתקבעה בחברה המערבית של גבר חזק בחליפה גברית, מול אישה עדינה בשמלת שיפון מתנפנפת, או לכל היותר בחליפה בגוון פסטל. אפילו אם זה רק רושם חיצוני, דימויים ויזואלים מתקבעים במוח האנושי ויש להם השפעות ארוכות טווח.

אימוץ קוד לבוש מקבע גם תפיסות חברתיות ופוליטיות. מה המשמעות החברתית של הבחירה המודעת של נשים ללבוש בגד לא נוח בעליל כמו מחוך, שמלה צרה או עקבי סיכה, בעוד הגבר שלצידן פוסע בנוחות בנעליים שטוחות ובבגדים ספורטיביים? האם הבגד מבטא עוצמה אישית, או אולי דווקא דיכוי בידי החברה, או שכל הדיון על הלבוש מחפצן וריקני? התשובה תלויה בהקשר, אך הנושאים האלה עולים במחשבתנו כשאנחנו חושבות מה ללבוש. נהוג לקנות בגדים לפי הטרנד, כי זה מראה אופנתי, כי המחיר זול או כי זה מודרני עכשיו.

בשנות ה-80 וה-90, לפני עליית מותגי האופנה המהירה, סטודיו ״אילנה אפרתי״ כבר קידם מחשבה ברורה על מקומה של האישה בחברה. עיצוב הבגד כולל אחריות ומחשבה הרבה מעבר למיומנויות טכניות כמו בחירת הבד והתאמתו לגיזרה. בעשורים הללו נשים רבות החלו לאייש משרות בתחומים גבריים קלאסיים כמו עריכת דין, בנקאות, ניהול. נשים היו זקוקות להגדרה ויזואלית חדשה: האשה במשרד היא לא הדמות הסטראוטיפית של המזכירה עם החצאית הצרה הסוודר הצמוד והעקבים הגבוהים, אלא דמות חדשה, משוחררת ומלאת ביטחון עצמי. המלתחה החדשה הציעה גרסאות של בגדים בנויים באופן ארכיטקטוני מחומרי גלם ״יבשים״ כמו צמר קל, כותנה פריכה לחולצות, או כותנה רכה לחליפות קיץ. זה היה שחרור של המלתחה הנשית מהמסורת השמרנית של המלתחה הגברית, על ידי יצירת מלתחה שימושית ונוחה, מחויטת ברכות, אורבנית ומינימליסטית.

דימויי מתוך קטלוג אוסף סתיו/חורף 1997 

הצילום הזה מהדהד את הרעיונות ומקורות ההשראה האלה. אילנה מצולמת (ולא דוגמנית) שרועה על שז לונג אייקוני (עיצובו יוחס פעם לארכיטקט לה קורבוזייה, אך לפי האמת ההיסטורית, הדגם עוצב בשיתוף פעולה עם המעצבת הצעירה במשרדו, שרלוט פריאן, וגם עם המעצב פייר ז׳אנרה. 

בצילום יש עוד התיחסות לשרלוט, בחוברת המונחת למרגלות השז לונג מופיע הצילום שלה שרועה על אותו כסא ב1930. שרלוט, מעצבת ודמות נשית מעוררת השראה, הייתה משוחררת ופורצת דרך בחיים ובקריירה. בעולם גברי כמו עיצוב תעשייתי, היא יצרה רהיט ללא גיל שעוצב לפני עשרות שנים ואין לו תאריך תפוגה (כמו שקורה היום בעידן איקאה ). בצילום, הדמות הנשית שכובה בתנוחה של מנוחה: זו לא אישה ממהרת ועסוקה, אלא אשת קריירה שיודעת לפרגן לעצמה מנוחה מסוגננת. אילנה לובשת בצילום חליפת מכנסיים מחויטת ברכות מצמר קל באריגת פסים. בתמונה בשחור לבן לא ניתן לראות את האלמנט החדשני: החליפה העל זמנית הזו, השאולה מהמלתחה הגברית, מורכבת מפריטים בשלושה צבעי בד שונים: מכנסיים בחום, מקטורן במוקה, ווסט באפור.לעומת השמרנות של עולם החיוט הגברי, החיבור הזה הוא בחירה נועזת. הטקסט שואל אם זה מודרני עכשיו? והתשובה מובנת מאליה. 

צילומים מקוריים וצבועים: אילנה אפרתי.