איטליה, נובמבר 2020

השבוע ההגבלות באיטליה החמירו. המדינה נחלקה לשלושה צבעים אדום כתום וצהוב עם הגבלות מקומיות שונות בהתאם לחומרת התפשטות המגיפה. גם המוזיאונים ומוסדות התרבות נסגרו שוב.

אבל בטבע הסתיו עומד במלא תפארתו ונחלק לאלפי גוונים של צבעי צהוב, כתום, אדום. העצים מחליפים גוונים בטרם ישירו את עלייהם, הכרמים גולשים בצבעי אדום לוהב מהגבעות הרכות אל עבר העמקים. אף מוזאון יפה וחשוב ככל שיהיה לא מתחרה עם המוזאון הנשגב הזה, הטבע המשתרע תחת כיפת השמיים.

יצאנו מהבית לנסיעה קצרה, במרחק שעה קלה הגענו למחוז חפצינו: עיר המתים האטרוסקית. על גבעה נשקפת אל עבר עמק הנהר מרטה marta הפורה משתרעת עיר יחודית שלוקחת אותנו למסע אחורה בזמן. לפני כ-2500 שנים בשדה הירוק הזה חצבו פועלים ״בתים״ בגדלים שונים, ישירות בסלע מתחת לפני האדמה. ארכיטקטורת המוות הייחודית הזו משקפת אמונה דתית שאייפנה את התרבות האטרוסקית שהתקיימה בין המאה השמינית ועד המאה הראשונה לספירה. לפי האמונה הזו נוצרו מערות הקבורה האלגנטיות הללו, אחוזות הקבר שהכילו חדר אחד או מספר חדרים בהתאם לחשיבותה ועושרה של המשפחה, ממעמד האריסטוקרטיה של החברה האטרוסקית המלוכנית.

האתר המשתרע על כחמישה קילומטר רבוע סמוך לעיר טראקיווניה .taraquinia כבר בסוף המאה התשע עשרה נערכו במקום חפירות הגילוי של הקברים, והן נמשכו בשנות השישים של המאה העשרים. רק ב2004 הוכרז כאתר מורשת של אונסקו.

סיור בין עשרות מערות הקבורה ממחיש את ההישגים התרבותיים של האטרוסקים, עם שקל לשכוח מקיומו לעומת המורשת הנוצצת של היוונים והרומאים הקדומים. המערות שנותרו בשלמותן מכילות ציורי קיר ״פרסקו״ מעודנים שכידוע צוירו ישירות על הטיח הרטוב ונטמעו אל תוך הקיר, וניכרת בהם השפעה של היוונים אוייבי האטרוסקים. 

אל כל מערה מוביל גרם מדרגות חצוב בסלע ומעליו נבנה מבנה עכשווי עם גג משופע המגן עליו. דלת זכוכית קבועה בכניסה לכל מבנה קבר כזה ודרכה ניתן לראות את הציורים (דבר שלפעמים מקשה על הצילום).

עושרם של הקברים היה מיועד לפי האמונה ללוות את המת הלאה לחיים האחרים הטובים והעליזים, רחוק מסבלות החיים הארציים, סצנות שמחות של שולחנות אוכל, שירה וריקודים, נחווים באושר ובהנאה יחד עם בני המשפחה.

האחוזות היו כמובן גם סמל סטאטוס חברתי ולכן הכילו בנוסף לציורי הקירות והתקרות מבחר כלי ברונזה, חפצי נוי מלאכת מחשבת של אומנים אטרוסקים, כלי טרה קוטה מצוירים, תכשיטים, סרקופגים צבועים ועוד (כל החפצים מאוכסנים במוזאונים שונים מקומיים וביניהם וילה ג׳וליה ברומא עליה כתבנו בפרק הראשון על האטרוסקים פה). שני קברים עשירים באלמנטים מצוירים מספרים לנו יותר על סגנון החיים של עם ייחודי זה שבנה את הערים שלו על גבעות במרכז איטליה בין הים התיכון לים האדריאטי.

קבר הלביאות המפורסם, מ-520 לפני הספירה , גם מתאר סצנה של חגיגה: רקדנית לבושה בשמלה מתנפנפת משמאל, לאורך הקירות שולחן ערוך לארוחת הערב, מוסיקאים ממנגנים ורוקדים מעל שתי לביאות ולמטה מצוירים בסגנון טבעי ונטורליסטי דולפינים שמקפצים על גלי הים.

קבר ״לאופרדי״ (ברדלס) מתאר חגיגת נשואים של זוג יושב עטוי בגלימות מעוצבות עם אמרות צבעוניות, עם שני זוגות אורחים, משרתים מגישים יין ואוכל משולחן הבופה ומוסיקאים מנגנים ושרים. על הסצנה העליזה מגינים שני לאופרדים מצוירים באלגנטיות.

הגוונים המועדפים על האטרוסקים היו אדום טרה קוטה, כחול וירוק אותם הפיקו ממינרלים ואבנים שנטחנו ועורבבו עם הטיח. יש מי שרואה בציורי הקבר שנבנה ב437 לפני הספירה השפעה יוונית כי דמות הנשים מצויירת בגוונים בהירים המעידים לכאורה על עיסוקייה הביתיים ואילו הגבר מצוייר בגוונים ״שזופים״ המעידים על פעילות באוויר הפתוח. אך יש מי שרואה בציור, שמציג גברים ונשים יחד במשתה מפואר, עדות לשיוויון שהיה נהוג בקרב האטרוסקים ולא היה כלל מקובל ביוון העתיקה. בניגוד לתרבות יוון בה נשים נותרו לרוב ספונות בביתן, בתרבות האטרוסקית מעמד האישה התפתח והשתנה, והן זכו לחיים של חופש ועצמאות. נשות המעמד הגבוה שמרו על שמן אחרי הנישואין, יכלו לטייל בערים לבדן, היו בעלות רכוש ולעיתים גם סחרו בו בחנויות משל עצמן. יש עדות על קיומה של לפחות שופטת אחת, שהייתה גם אם לילדים וחייה חיים ארוכים עד גיל 72. עולמן של הנשים האטרוסקיות היה עשיר ופעיל יותר מאלו היווניות, אך בגלל שרק מעט עדויות כתובות נותרו מהתרבות הזו, בתקופה המודרנית נטו להסתמך על התיאורים השליליים בכתבים יווניים, שלעגו לנשים האטרוסקיות כזונות רק כי נהגו לפקוד נשפים וחגיגות פומביות יחד עם בני זוגן, במקום להשאר בביתן ולהותיר את כל ההנאות לגברים. בציור הזה, שמסמל את עידן ה׳התיוונות׳ של האטרוסקים, ההבדלים בין הגברים לנשים ניכרים בלבוש ובצבע העור השזוף או החיוור. ערכי השיוויון שאיפיינו את החברה הלכו ונעלמו, ויחד איתם גם האטרוסקים איבדו מכוחם ודעכו. כיום, כשדיונים על מעמד האישה עדיין מככבים בסדר היום העולמי, סיפורם של האטרוסקים מהווה אולי תזכורת לשבריריותה של חברה שמאבדת את ערכיה.

צילום: אילנה אפרתי.