איטליה, מרץ 2020.

השבוע גם אנחנו ב״מסעות בגארדרובה״ הצטרפנו למיליוני אזרחי העולם הספונים בבתיהם. אבל מסעות אינם רק פיזיים: אנחנו ממשיכות לכתוב על מסעותינו באמצעות הדמיון, רעיונות, מחשבות ומחקרים מתוך הארכיונים והספריות שלנו. זו גם הזדמנות להביא אליכם חומרים רבים שהצטברו והמתינו על השולחן שלנו לימים שלווים של בית.

דווקא בימים אלו, פרויקט הכתיבה שלנו, שממשיך להתפרסם בכל שבת מאז 2011, קיבל חשיבות חדשה בעינינו, כדי לשמור על קשר גם בבידוד, ולגלות ביחד מחשבות מעוררות עניין והשראה.

השבוע התפננו לחשוב על פריט לבוש נפוץ, שהפך בשנים האחרונות לסמל סטייל לא מתאמץ ויומיומי. בדרכינו החוצה מתערוכת ״פיקסו ונייר״ שביקרנו בה בתחילת החודש בלונדון, עברנו כמקובל בשנים האחרונות ב״חנות המוזאון״, אותו חלל מסחרי המצפה למבקרי תערוכות אמנות, בתקווה שאלו ירכשו מוצרים מסחריים המבוססים על דימויים מתוך התערוכה כדי להגדיל את הכנסות המוזיאון. בחנות נחה לה חולצה, זו עם הפסים האופקיים בכחול לבן, ממש כמו זו שפיקאסו חיבב, ועתה כל מבקר בתערוכה יכול לקנות לו ולהיות קצת דומה לצייר המפורסם.

שמלת פסים בציור של פול גוגן

פסים בטלית

פסים בפרסקו איטלקי מימי הביניים

מה סוד קיסמה של חולצת הפסים? איך הפכה לאייקון אופנה/אמנות במאה השנים האחרונות? מלבוש של ימאים או נופשים בחוף הים, חולצת הפסים הפכה בעידן האופנה המהירה לפריט שכיח (על גבול הבנאלי) בכל קולקציה של חברות מסחריות. פתאום חולצות הפסים החלו להופיע בהמוניהן במרחב הציבורי ובכל ארון בגדים משפחתי שלו, שלה ושל הילדים. אולי הפשטות הגיאומטרית והכרומטית, ואולי הזיקה הקלה לחופשה בים מעוררות תשוקה לחולצת פסים?

חולצת הפסים היא לא חידוש מודרני. כבר בימי הרנסנס בונציה אימצו הגונדוליירים את חולצת הפסים האופקיים כלבוש ימאים. קודם לכן, בגדים מפוספסים זוהו עם זונות, אסירים ואנשי שוליים. ביהדות, הפסים מוכרים לנו מהטלית, שארוגה בכחול ולבן. בכל מקרה, הפסים היו סימן הכר מקצועי, ולא רק בחירה אסתטית. חולצת הפסים הייתה כל כך אייקונית, שהיא מככבת בנופי העיר עד ימינו ואף נמכרת בחנויות מתמחות בונציה.

הייתה זו חולצת הפסים של פועלי נמל בדרום צרפת ששבתה את ליבה של מדמואזל שאנל, בעלת העין החדה שאימצה אותה במהרה והפכה אותה לפריט מינימליסטי ונחשק במראה הגברי-נשי המיוחס לה. היא מכרה חולצות פסים כאלו בבוטיק שלה בדוביל כבר ב1917 וביססה את דרכה של החולצה אל פנתאון סמלי האופנה הקלאסיים של סגנון היומיום הלא מתאמץ, כמו מכנסי ג׳ינס או כותונת גברית מכותנה לבנה.

חולצת פסים של דיויד הוקני

אבל בניגוד אולי לפריטי לבוש אחרים, כשפיקאסו, אנדי וורהול, ודיויד הוקני בחרו ללבוש חולצת הפסים הם פרצו את גבולות האופנה והפכו את הבגד לחלק מעולם האמנות במאה העשרים. חולצת הפסים הפכה ללבוש מזוהה עם אמנים, ובאופן טבעי הופיעה גם ביצירות האמנות שלהם.

חולצת פסים לפי גוטייה

מספר הפסים, צבעם ומיקומם אינם פריטים אקראיים, כמובן. אם בחולצה שלכם יש עשרים ואחד פסים אופקיים בגווני כחול צי ולבן, אז אתם לובשים סמל צרפתי מובהק: הפסים במדי הצי הצרפתי מציינים את עשרים ואחת ניצחונותיו של נפוליאון. זו החולצה שאומצה על ידי מלחים בצפון צרפת ופשוט נקראת mariniére או חולצת breton סרוגה מצמר וכותנה. מעניין שהחולצה הפשוטה הזאת, שהתגלגלה מבגדי פועלים ומדים של ימאים, הפכה לסמל המזוהה עם חופשה בורגנית. בעבר מדי הפסים העניקו גאוות יחידה לאלו שנאלצו, לרוב מסיבות כלכליות, לעזוב את עירם ומשפחתם ולהצטרף לצי. אך מאז שמדינות אירופה החלו להעניק לאזרחיהן ימי חופשה בתשלום, חולצת הפסים הפכה חלק בלתי נפרד מקולקציות ׳רזורט׳ וחופשה, הקורצות לחובבי אופנה בזכות הבטחה של רוגע, שלווה וחופשה בשפת הים. אולי היום, כשרבים נאלצים לצאת לחופשה ללא תשלום, והביקור בחוף הים אסור בחוק, חולצות הפסים יכולות לעורר מעט אופטימיות לעתיד נעים ורגוע יותר.

אנחנו בחולצת פסים מאוסף החופשה של אילנה אפרתי, 1987.