לונדון, פברואר 2020

לפני כחמש עשרה שנים קיבלנו החלטה שנבעה ממחשבה רעננה וחופשית: מכרנו את שתי המכוניות שלנו. היו כמה סיבות להיפרדותנו מהמכוניות: בעלות על מכונית בעיר הצפופה תל אביב הפכה מורכבת יותר, תשתיות הכבישים נותרו כמו לפני שלושים שנים ויצרו פקקים בלתי נגמרים, התיאשנו מהמחסור בחנייה ומהחניונים המלאים, וגם ההוצאות הכרוכות באחזקת מכונית היו גבוהות בהרבה לעומת ההנאה הלא-רציונלית שבבעלות על כלי רכב פרטי. מול עלות התחזוקה וטיפולים, חלקי חילוף, רישוי, קנסות, דלק, חניה, ירידת ערך שנתית, וביטוח, השמחה שבנהיגה נעלמה.

בתוך העיר, המכונית הפכה מכלי המשרת את בעליו למעמסה. אולי המכונית נותרה רק מקור הכנסה עקיף למדינה ולרשויות המקומיות שמטפחות מחלקות פיקוח וגביית דוחות יעילות ביותר.

הרכב הפרטי שהוביל את ממהפכת המודרניות ושינה ללא הכר את החברה האנושית במאה העשרים עבר תהפוכות רבות המאה השנים האחרונות. מסמל סטטוס אלגנטי וצעצוע של אנשי המעמדות הגבוהים בתחילת המאה הקודמת, המכונית הפכה למוצר צריכה גנרי והמוני המאפיין את החברה המודרנית ברחבי העולם: מאיטליה ועד אירן, מארצות הברית ועד רוסיה הסובייטית, בכל מקום המכונית הייתה סמל להישג תרבותי, טכנולוגי וחברתי. תעשיית הרכב התפתחה בעידוד פוליטיקאים כמענה למצוקת עבודה אחרי המלחמה (כמו באיטליה למשל), ויצרה מפעלים שהעניקו תעסוקה להמוני פועלים. עולם העיצוב התגייס ליצור מכוניות משוכללות, מעוצבות ומושכות יותר, שהצליחו להיות מרשימות מבחינה אסתטית אבל גם זמינות מבחינת העלות.

במידה רבה, המכונית הפכה למוצר דמוקרטי, שווה לכל נפש. אך עם השנים, המהלך הזה התברר כלא אחראי, בגלל ההשפעה הסביבתית והחברתית השלילית של המכונית הפרטית המזהמת והמסוכנת. מבחינת המערכת הפוליטית, המכונית הפכה ל׳מכונת כסף׳ בזכות המיסוי הגבוה, ואילו תקציבים לפיתוח תשתיות תחבורה ציבורית יעילה (כמו זו שחסרה במטרופולין תל אביב לדוגמא) נותרו נמוכים. עם צמיחת ערי הענק, והתפתחות הפרברים שסביבם, הרכב הפרטי הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים ומהנוף האורבני, בגלל מחסור באמצעי תחבורה חלופיים. לחגיגה המקומית מצטרפים מעסיקים גדולים וחברות הי טק שמעניקות רכבים לעובדים כהטבה ובכך מעמיסים עוד מכוניות הנכנסות כל בוקר לעיר. אלפי מכוניות חונות בחניונים כל היום ושבות בערב לפרברים. זמן רב מבוזבז בפקקים. זיהום האוויר מחמיר משריפת דלקים בערים הגדלות, ממילאנו ועד לונדון, דלהי, ובייג׳ין. ההשלכות הבריאותיות והסביבתיות יובילו ללא ספק לפיתוח מערכות תחבורה אלטרנטיביות בעתיד, אבל בינתיים המכונית הפרטית ממש לא נעלמה מהנוף.

המכונית היא ההוכחה של כוחו של עיצוב טוב ביצירת מוצר נחשק ששינה את חיי האדם. יחד עם זאת, ההיסטוריה של המכוניות חושפת גם את תרומת העיצוב והמעצבים לחיזוק הצדדים האפלים יותר של התעשייה הזו.

השבוע ביקרנו בתערוכה חדשה שנותנת למכונית את הבמה ופורסת את ההיסטוריה של המוצר שהשפיע על האנושות  באופן הכי משמעותי במאה וחמישים השנים האחרונות. בניגוד לתערוכות אחרות המתמקדות במעצבים שיצרו את המכוניות הידועות, פה הדגש הוא על ההשפעה החברתית והתרבותית שלהן: התערוכה מציגה מכוניות אמיתיות והיסטוריות לצד בגדים המתאימים לנהיגה, קטעים מסרטים תיעודיים ועלילתיים המציגים חזון פוטוריסטי של מכוניות, וגם מחקרים על זיהום האוויר, על תאונות דרכים ועל פקקים.

התפתחות העיצוב של המכונית משקפת גם שינויים חברתיים ודעות קדומות: נשים היו נהגות מרוצים כבר בתחילת המאה, אבל לא נחשבו כקהל יעד רלבנטי למכוניות הפרטיות, ולכן פורד השיקו מכונית לנשים בשנות החמישים, עם אביזרים תואמים שכללו סט איפור, כובע ומטפחת. באירן, השקת מכונית בייצור מקומי הייתה הישג לאומי למשטר בשנות השישים, שכלל חגיגות עליזות ברחובות ובטלוויזיה.

המכונית היא לא רק פיסת פח ומנוע, אלא סוכן תרבותי ששינה את עולמנו באופן משמעותי. האם המכונית היא המצאה טובה, או שלעולם היה עדיף בלעדיה? כמובן שאין תשובה ברורה לשאלה הזו, אבל התערוכה מציגה כמה רעיונות מעניינים, שללא ספק יאתגרו את המחשבה שלנו על הנושא.