מסע אל אוכל ועיצוב

מוזיאון ויקטוריה ואלברט הוא מהמקומות האהובים עלינו בלונדון. בניין ויקטוריאני מלבנים אדומות שבו טמונים אוצרות של יצירה ועיצוב מכל העולם. המטרה המקורית של המוזיאון הייתה שימור יצירות האומנות (קראפט) מהעולם ובעיקר מבריטניה, ועם השנים הושם דגש גם על תערוכות עיצוב יותר חדשניות. בתחום האופנה, ניכר קשר נלהב בין המוזיאון לבין בתי האופנה והמעצבים המובילים: מדי שנה המוזיאון מקדיש תערוכה משמעותית למעצב אופנה בריטי או בינלאומי, כמו אלכסנדר מקווין, מרי קוואנט ודיור. התערוכות האלה מושכות המוני אנשים, והפכו גם לסמל סטטוס נחשק בתעשיית האופנה העולמית, כמו חותמת איכות תרבותית בריטית. לרוב, בתי האופנה מלווים לתערוכה פריטים, וגם מממנים חלקית. התוצאה בהחלט מרהיבה ואסתטית, אך לא תמיד מתאפיינת בגישה ביקורתית או חדשנית במיוחד.

השבוע ביקרנו במוזיאון בתערוכה שונה לחלוטין, שמתמקדת בקשר בין אוכל לעיצוב. Food: Bigger than the plate היא תערוכה מחקרית, שמציגה פריטים מאוסף העיצוב של המוזיאון לצד יצירות חדשות ופרויקטים אסתטיים הקשורים באוכל, באווירה ביקורתית, שמעוררת את המבקרים לחשוב מחדש על אוכל, עיצוב ועל האחריות שלהם כצרכנים. הקשר בין אוכל מהיר ואופנה מהירה מעסיק אותנו מזה זמן רב, והתערוכה מעניקה הזדמנות לחשוב על חיבורים חדשים בין התחומים.

התערוכה מתקדמת במסלול מעגלי, מהסוף להתחלה: החל בקומפוסט והדשן, דרך המחזור, הגידול, הייצור והצריכה-אכילה. כל תחנה מציגה מבט חדש, מפתיע, על הכוח של העיצוב לשנות את האופן שבו אנו אוכלים. התערוכה עמוסה ברעיונות, מוצגים מרתקים ועיצוב חדשני. בלי מימון או ספונסרים מתעשיית המזון, התערוכה בועטת בהרבה מוסכמות ומציעה מבט אחר על האופן שבו אפשר וכדאי לאכול.

אנחנו שמחות להביא לקוראינו השבוע ראיון מיוחד שערכה אור רוזנבוים עם אוצרת התערוכה, ד״ר מיי רוזנטל סלואן (May Rosenthal Sloan).

מסעות: באופנה, התנועה החדשה נגד ׳האופנה המהירה׳ קוראת לחשוב על קיימות ואתיקה של ייצור וצרכנות. האם את חושבת שהתנועה הזו יכולה ללמוד משהו מעולם האוכל?

מיי: כן בהחלט, למרות שיש כמה הבדלים מהותיים, הבולט מביניהם הוא שאוכל, לפחות ברגע הצריכה, הוא בר חלוף. אבל עולם האוכל ועולם האופנה מאורגנים באופן דומה. מה שחשוב הוא המבט המערכתי. מערכות האוכל והאופנה פועלות במעגל, מייצור לעיבוד, מהפצה לצריכה, ובשני המקרים יש עלות גבוהה במונחי ניצול משאבי אנוש וטבע. אני חושבת שהרצון הציבורי לדעת את המקור הוא חזק בנוגע לאוכל לעומת אופנה, ואולי התנועה נגד אופנה מהירה יכולה ללמוד משהו מארגוני האוכל האיטי. אבל זה לא אומר שברגע שנבין את מקור המוצר, האחריות לשינוי נופלת רק על הצרכן. לכולנו יש אחריות סביבתית, כמובן, אבל ההתמקדות במה שאנחנו אוכלים בארוחת הערב או בחולצה שאנחנו לובשים היום עלולה לערפל את האחריות המשמעותית של ממשלות וחברות גדולות. הצעד הראשון הוא להבין את הדינמיקה הכלכלית, הלוגיסטית והפוליטית כדי לדרוש דין וחשבון ממי שבעמדת כוח ממשית.

באופן יותר פרקטי, יש תחומים שבהם שתי התעשיות יכולות לשתף פעולה: הצגנו בתערוכה פרויקטים שמראים שימוש אפשרי בחומרים מזהמים ליצירת חפצים יפים ושימושיים, ורבים מהם קשורים לאופנה. למשל, סיב התפוז או פינטקס, שני סטארט אפים שמשלבים כוחות עם יצרני פירות (במקרים האלה תפוז ואננס) כדי להפוך פסולת חקלאית לבדים או עור סינטטי שאפשר להשתמש בו באופנה. או חוקרים מסלובקיה שייסדו את crafting plastics לפתח פלסטיק מתמחזר שעשוי בין היתר מפסולת מאכל. החומרים האלה עדיין בשלבים התחלתיים ולכן עלותם גבוהה מדי כדי להחליף פלסטיק זול, אבל יש להם פוטנציאל פנטסטי בתחום אופנת היוקרה, למשל משקפי שמש. אם מרכיבים משקפיים רק עונה אחת (וגם זה מנהג שאירגונים סביבתיים תוקפים ובצדק), לפחות שיהיו עשויים מחומר פלסטי מתכלה.

מסעות: התערוכה מציגה המצאות חדשניות במיחזור אוכל. עד כמה עיצוב טוב חשוב להצלת כדור הארץ?

מיי: יש שני דברים עיקריים שעיצוב יכול לעשות בהקשר הזה. הראשון הוא למצוא פתרונות והמצאות, לחשוב באופן פרגמטי על האופן בו עיצוב יכול להשתלב במערכות הקיימות, באוכל, אופנה או כל דבר אחר. אפשר לעצב אלטרנטיבות רצויות למה שכבר יש, וגם לאתגר ולשנות התנהגות שלילית, ולהציע מודלים תרבותיים חדשים:לעיצוב יש הרבה כוח בהקשר הזה. אנחנו רגילים למעצבים שעובדים כסוכנים של התעשייה, מנסים לגרום לנו כחברה לרצות מה שאנחנו עוד לא יודעים שאנחנו רוצים. התפקיד הזה הפך לגמרי משני, עם התחזקות מודלים של עיצוב בעל מודעות חברתית ואקולוגית גבוהה. מעצבים מנסים להימנע מייצור דברים חדשים לשוק הרווי, ומעוררים שינוי משמעותי באופן שבו אנו חיים. אבל בשביל לעשות את כל זה צריך ידע על איך העולם עובד. בתעשיית המזון אין שקיפות רבה וקשה לצרכן להבין את כל התהליכים הכלכליים והסביבתיים מאחורי המוצרים. מעצבים יצירתיים יכולים להעביר מסר ביקורתי, ולעזור להבין איך דברים עובדים, ולדמיין מערכות והרגלים שאולי קודם נראו בלתי אפשריים.

מסעות: בספר שלנו ׳אורטו׳ אנחנו מספרות על גן הירק שלנו כהשראה ליצירה. את יכולה לספר לנו על פרויקט מהתערוכה, שבו הטבע מעורר השראה ליצירה?

מיי: אחד הפרויקטים האהובים עלי, שמבטא יצירה בהשראת הטבע וגם מאיר את ההתערבות האנושית בטבע בקנה מידה תעשייתי, נוצר על ידי המעצב המקסיקני פרננדו לפוס Laposse. Totomoxtleהוא חיפוי דקורטיבי שעשוי מגרעיני תירס ׳בלאדי׳, בגוונים טבעיים בין לבן ועד כמעט שחור, דרך ורוד, סגול, אדום וחום. ברמה הבסיסית זה עיצוב מאוד יפה, אבל מתחת לפני השטח רואים את העומק הפנטסטי של הפרויקט שעשה שינוי של ממש באזור עשיר בטבע אך מנוצל במקסיקו. פרננדו התחיל את הפרויקט כשחזר לטונוהיחטלה, חבל ארץ בדרום מערב מקסיקו שבו גדל, ומצא את האדמה עקרה ויבשה. במשך השנים, זני תירס מיובאים הרסו את האדמה, ודיללו את הגיוון הביולוגי באזור שבו פעם גדלו יותר משישים זני תירס. יחד עם חקלאים מקומיים ובנק זרעים בינלאומי, הוא עזר לשחזר את עושר האדמה, ולימד קבוצת אמהות צעירות את הטכניקה לייצור החיפוי הצבעוני. כך הוא הצליח ליצור גם הכנסה נוספת לתושבי הכפר. זו דוגמא ממש יפה להשפעה המשמעותית של עיצוב טוב. מי לא היה רוצה פיסה שלTotomoxtle בבית?!

Totomoxtle

מסעות: לסיום, מה לדעתך העתיד של האוכל?

מיי: לדעתי, העתיד הוא בשונות. אין מידה אחת או דיאטה אחת לכולם, או מודל צרכנות אחד. הייתי רוצה לראות מקום לעוד ניסויים ביצור והפצה, בתוך מערכות האוכל הקיימות, כדי שהרווח לא יקבל עדיפות על פני הטעם, ההוגנות והקיימות. יצרנים וצרכנים הם המשתתפים החשובים ביותר במערכות האוכל, ויכולים לשתף פעולה בשמירה על כדור הארץ של כולנו. בעיקר, אני מאמינה שהעתיד יהיה טעים יותר, וזה אולי הדבר הכי חשוב. לא נצליח לעורר שום שינוי חיובי אם נציע מוצרים לא טעימים למאכל.

דוכן בישול בתערוכה, בו השפים מכינים למבקרים טעימת אוכל לפי 3 רעיונות לבחירתם.

התערוכה בלונדון נופלת לידינו כפרי בשל, כי היא נותנת חותם של מוסד תרבות מכובד לרעיונות שאנחנו מקדמות פה מזה שנים. הגיע הזמן למחשבה חדשה על אופנה ואוכל, בחזרה לאיטיות, לאיכות ולהוגנות. המחשבה על האופנה היא מעגלית: חלפו הימים בהם אפשר היה לקנות מוצרים בלי לחשוב ולהתעניין מי יצר אותם, באילו תנאים, ומה יקרה איתם בתום השימוש. הבגד, המזון או כלי הפלסטיק משפיעים על העולם, ולכל אחד יש אחריות לבחור נכון. גם הספר שלנו מציע מחשבה הוליסטית רב תחומית, שמזמינה לחזור ולחשוב על המחזוריות של הטבע, על הדברים הפשוטים ביותר, שאינם מובנים מאליהם ויכולים להיות צעד ראשון לשינוי אמיתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s