יולי, 2019.

השבוע ביקרנו בפאריס. אחרי גל חום קיצוני הגיע למזלינו מזג אויר נעים ונורמלי לעונה. בעיר התקיים שבוע אופנת הקוטור, מנוע הקיטור של הרשתות החברתיות שהפיצו תמונות של דוגמניות פוסעות הלוך ושוב בסלונים אנינים או בגנים מסוגננים לעיניהם של עיתונאים ואנשי חברה.

דוגמניות דקיקות פסעו לבושות שמלות פאר שנתפרו בעבודת יד עמלנית, והציגו את חזונם של מעצבי בתי האופנה, שרובם כידוע שייכים לאותה קבוצת אחזקות צרפתית.

ידוע שמחיר של שמלה כזו יוכל להאכיל משפחת מהגרים במשך שנה שלמה, אך זה לא הפריע להתרגש משמלות שאולי מיועדות לקומץ נשות אוליגרכים ונסיכות נפט אבל יתורגמו ככל הנראה לבדים זולים ויהפכו לטרנד הבא בעולם בגדי הכלות.

פאריס ואופנה כידוע הן מילים נרדפות הנאמרות בנשימה אחת. אך יותר מכל העיר פאריס היא קפסולה של אסטתיקה שנטועה בזמנים קודמים. יש בה ארכיטקטורה, גנים, ארמונות, אמנות, מעטפת של תפאורה מפתה שמשכה אליה תמיד אנשים רגישים ליופי.

אמנים היגרו לכאן מארצות קרובות ורחוקות כדי ליצור בהשפעת המקום. אולי בעיקר משכה אותם השפעת היופי של זמנים קודמים שהתערבב ויצר את פאריס שאנו מכירים.

מהגרים אלו המשיכו להבעיר את מנוע האנרגיה של היופי הפריסאי. ביניהם שמות שהפכו ידועים כמו קוקו שאנל הצעירה שהגיעה מהפריפריה, איב סן לורן ממרוקו, קרל לגרפלד מגרמניה, בלנסייגה מספרד, אזדין אלייה מטוניס ויוג׳י ימאמוטו מיפן. כולם מצאו כאן את התמיכה וההשראה שאיפשרה להם לצמוח.

היו זמנים שניתן היה לראות את השפעות היופי והאופנה גם ברחוב הפריסאי. לשבת בקיץ על המדרכה בבית קפה עם הפנים לרחוב היה מנהג מקובל שמשמעותו ״אני מתבונן בך ובסגנון שלך… ומקבל השראה״. היום נהוג אמנם לשבת עדיין עם הפנים לאותו הרחוב אבל האנשים אחרים. נראה שהשקעה בבגדים היא קצת פחות מקובלת ונפוצה. הניגוד בין מסלולי התצוגות ורחובות העיר בולט מתמיד. אולי גם בפאריס הרחוב התנער מתכתיבי האופנה ומההשקעה שכרוכה בלבחור לבוש ייחודי או אישי. גם פה, מסתבר, הצועדים ברחובות מעדיפים פשוט לזרוק על עצמם משהו, ולהמשיך הלאה בעמל יומם.

צילום ברובע השלישי של פאריס: אילנה אפרתי.