לונדון, דצמבר 2018.

סביל רואו, רחוב קטן במרכז לונדון, ידוע כרחוב החייטים. לאורך כל הרחוב חלונות הראווה מציגים חליפות מסוגננות, ומחלונות המרתף מציצות גזרות תלויות בחדרי העבודה ובמתפרות. סביל רואו הפך בעיני רבים לסמל של התרבות הבריטית הקלאסית והמסורתית, של חליפות טויד, טוקסידו סטייל ג׳ימס בונד, ומעילי צמר מסוגננים.

בסיורנו האחרון ברחוב עצרנו בגלרית האוזר אנד ווירת׳, המסתתרת מאחורי חלונות כהים ומודרניים. התערוכה המוצגת בה החודש דווקא מתכתבת באופן בלתי צפוי עם הדימוי המוכר של הרחוב כמרכז לחליפות עילית, ועם התרבות הבריטית בכלל. זו תערוכת יחיד של מרטין קריד, אמן בריטי שזכה בשנת 2001 בפרס טרנר הנחשב לאמנות מודרנית, ומאז הציג במגוון מוזיאונים וגלריות נחשבים בעולם. אך לא ברור כלל איזה מין אמן הוא קריד: האם הוא צייר? מוזיקאי? אמן וידאו? אמן מיצב או מבקר תרבות? בשנים האחרונות, הוא החליט לותר על אמנות מסורתית, לטובת יצירה שנועדה להניע תחושות ורגשות בקרב הצופים. התוצאה היא מיצב רב חושי, משעשע ואירוני, אך גם מרשים, שסוקר את התרבות הבריטית וגם את נבכי נשמתו חסרת הביטחון של האמן.

התערוכה מוצבת בחדר אחד, חלל לבן ובו תלויות עבודות על הקירות, ומסודרים פסלים שלא תמיד ברורה משמעותם. לעיתים מוצג גם סרט, שמוקרן בשעות קבועות. לעיתים מופיעים שלושה עובדי הגלריה, שמכניסים תמונה גדולה, ותולים אותה על הקיר, או מסירים אותה לסירוגין, במין מופע פנטומימה משונה.

החלק שמצא חן בעינינו במיוחד בתערוכה הוא מיצג של זמרת סופרן, שמופיעה מדי כמה שעות בגלריה, לפי לוח זמנים מצויר ביד בכניסה לתערוכה. הזמרת לבושה בוריאציה על חליפה גברית, מסוג החליפות שהאמן עצמו נוהג ללבוש, מלוכלכות בצבע ובסיד. על כתפה מונחת שכמיה, עשויה מעניבות גבריות צבעוניות, המחוברות זו לזו. הזמרת שרה את מילותיו של האמן:I am not doing what I want to do הדיסוננס בין קולה היפה לבין המועקה שנובעת מהמילים, מעניין ומשונה כאחד.

photos: all rights received Martin Creed.