טורינו, ספטמבר 2018.

השבוע יצאנו למסע מרתק במיוחד בעקבות אדריכל, אמן ויוצר איטלקי, שחי ופעל בטורינו. קרלו מולינו נולד בטורינו בשנת 1905 ומת בה בשנת 1973. למרות שהיה גאון יצירתי, איש רב פעלים וכשרונות, מעט נותר מיצירותיו כיום. אחרי שירש הון מאביו, מולינו יכל להקדיש את עצמו רק לאתגרים העיצוביים והאינטלקטואליים שעניינו אותו. לעומת אביו המהנדס, שבנה יותר מ-300 בניינים בטורינו של תחילת המאה העשרים, קרלו בנה בחייו רק 7 מבנים. בנוסף, הוא עיצב מוצרים ורהיטים, שרובם לא מיוצרים יותר. בניגוד לחברו הקרוב ג׳יו פונטי, מולינו לא ראה בעצמו מעצב, ולא עבד בשיתוף פעולה עם המפעלים הגדולים. הוא היה יוצר, פילוסוף של החומר, שבנה בניינים ויצר חפצים כדי לספק צורך פנימי ולא מתוך חובה מקצועית. השבוע ביקרנו באחד הבתים שלו, דירה מסתורית ונחבאת על גדות נהר הפו בטורינו, וגם בילינו באחת מיצירותיו הגדולות ביותר, התיאטרון המלכותי של טורינו, בו מתקיים החודש פסטיבל ׳מיטו׳ למוזיקה.

מולינו למד אדריכלות בטורינו, אך הוא לא הסתפק בעבודתו כאדריכל. הוא הקדיש את האינטלקט החד שלו למגוון תחומים, וביטא בכל אחד מהם את יכולותיו יוצאות הדופן, עד למיצוי. הוא היה גולש סקי מומחה, ששכלל את טכניקת הגלישה, כתב מדריך לפיסיקה של הסקי ואף ניהל את בית הספר לסקי בצ׳רביניה. כשגילה עניין במכוניות מרוץ, הוא פשוט תיכנן וייצר בתוך שנה אחת מכונית חדשנית שזכתה באחד מהמירוצים היוקרתים בעולם. בהמשך, הוא פיתח תשוקה לטיס, ועיצב מטוס מיוחד לאקרובטיקה אווירית. בהמשך הוא קנה שבעה מטוסים פרטיים ששימשו אותו לנסיעות. תחביב אחד ליווה אותו לאורך כל חייו: הצילום. גם אותו הוא פיתח לרמה מקצועית גבוהה, ובשנת 1949 ספר חדשני שסקר את הקשר בין הצילום לאמנות הקלאסית.

העובדה ששמו של מולינו לא ידוע היום, לעומת הפרסום הרב שזוכים לו כוכבי אדריכלות אחרים, נובעת אולי מהריחוק שלו מהעולם הבורגני של טורינו. לא היו לו יחסי ציבור טובים, ואחרי מותו גם לא יורשים שיניעו את העיזבון. בחייו, הוא סרב לבנות בתים לעשירים שלא מבינים את אופיו היצירתי, הוא סרב להכנע לטרנדים ויצר כל מבנה וחפץ לפי רעיון פנימי שעורר בו השראה. הוא היה אדם בודד ורציונלי, מרוחק ומלא תשוקה. בלי להדחף לתקשורת, הוא נשכח.

אם כל זה לא הספיק, בשנים האחרונות לחייו הוא פיתח תחביב ייחודי שנראה אקסצנטרי וחסר שחר לאליטה הבורגנית שסביבו: צילום של דוגמניות ערומות למחצה. אחרי מותו נמצא אוסף ענק של צילומי נשים, לבושות בבגדי תחרה וסטן יוקרתיים שמולינו קנה בשוויץ. ההסבר הפשטני של אנשי טורינו לתחביב יוצא הדופן היה דחף אירוטי חזק של גבר בודד ומשונה. אך האמת, לפי החוקר פולביו פררי שמנהל בהתנדבות את עזבונו של מולינו, היא אחרת.

בסיור שערכנו בביתו של מולינו, החוקר פררי פרש בפנינו את פילוסופיית החיים המורכבת של מולינו, שבליבה עומדת דמות האישה. בעקבות הפילוסופיה היוונית הקלאסית, מולינו ראה בגבר ובאישה שני חצאים של שלם אחד. רק כוחות הטבע יכולים ליצור שלמות של יופי כמו האישה. לכן לאדם, ביצירתו, לא נותר אלא לנסות ולחקות את היופי הנשי, ולשאוף לשלמות שבטבע. זה הרעיון שמניע, לפי פררי, את אוספי צילומי הנשים של מולינו, שמחפש בדמות האישה את השלמות החומרית שמעוררת בו השראה ליצור. גם התיאטרון המלכותי של טורינו, עוצב על ידי מולינו בהשראת הגוף הנשי, המסמל את הפיריון, היצירה והחדשנות. הקווים העגולים המניעים את העיצוב מזכירים צורות ביולוגיות נשיות, מעין רחם ממנו מופיעים מדי ערב היוצרים. הסימבוליזם העמוק של העיצוב של מולינו לא התקבל בהבנה בטורינו. באחד השיפוצים האחרונים של התיאטרון, התווספו לבמה מסגרות אפורות שהורסות את הקוים העגולים שאיפיינו את התוכנית של מולינו, וביטלו למעשה את העומק הסימלי של יצירתו.

הביקור במוזיאון של מולינו הוא כמו כניסה ליקום עשיר, מורכב ולא תמיד מובן. המוזיאון נמצא בדירה, שמולינו מעולם לא חי בה. רוב חבריו ומכריו כלל לא ידעו שהדירה ברשותו. אך מולינו טרח על עיצובה בהקפדה. הדירה הייתה אמורה להיות הפירמידה המצרית שלו. מולינו ביקר לעיתים תכופות במוזיאון מצרים הידוע בטורינו, והפך מומחה בתרבות מצרים העתיקה. החפצים והרהיטים בדירה לא נועדו לשימוש פרקטי, הערך שלהם היה סימבולי ופילוסופי, ונועד לשמר את המחשבה, הרעיונות והיצירה של מולינו אחרי מותו. כך, מולינו עיצב לעצמו מוזוליאום עיצובי, שמעניק הצצה לעולם העשיר, המורכב והמרתק של היוצר הרב תחומי הזה, ששמו כמעט אינו מוכר עוד אך עיצוביו ממשיכים לעורר השראה במעצבים עד היום.

ובחזרה לתיאטרון, למרות השינויים שערכו בו, האולם המפואר משמר את הרוח האלגנטית והמדויקת של מולינו. כל הכרטיסים אזלו למופע, שהציג תזמורת צעירה מבאייה שבברזיל. מיטב הבורגנות המקומית הגיעה להאזין לקונצרט המוצלח, עם יצירות של שומן, ברנשטיין וגרשווין לצד מלחינים לטינו אמריקאים. האולם, האכסדרה והבר היו רקע אלגנטי ומרשים למוזיקה. אולי, למרות הריחוק בין מולינו לבורגנות, המילה האחרונה הייתה שלו.

צילומים: “courtesy Museo Casa Mollino. Torino”.

צילומים בתיאטרון: אור רוזנבוים.