ניס, אוגוסט 2018.

השבוע מסעותינו הובילו אותנו לעיר גבול, על קו התפר בין שתי מדינות. לאורך ההיסטוריה היא עברה מיד ליד, משליט לשליט, ופיתחה תרבות ים תיכונית ייחודית לה, ושפה שנשמעת כשילוב בין צרפתית, איטלקית וספרדית. מדובר, כמובן, בעיר ניס. היום, ניס ממוקמת בצרפת, לא רחוק ממונקו ומאיטליה, אך שורשיה ההיסטוריים מוכיחים שהעיר נוסדה על ידי מתיישבים יוונים ממרסיי במאה ה-4 לפני הספירה, שבחרו בשם ניס על שם ניקה, אלת הניצחון.

בתקופות יותר מאוחרות, ניס נשלטה על ידי בית המלוכה של טורינו, שושלת סאבויה, שקראו לה ניצה. עד שבעת מלחמות איחוד איטליה במאה ה-19, מלך איטליה העניק את ניס לצרפת תמורת תמיכת הצרפתים באיטליה במלחמתה נגד האוסטרים. זו הייתה החלטה אירונית, כי ג׳וזפה גאריבלדי, המצביא האיטלקי שהוביל לאיחוד איטליה, נולד בניס. אמנם עירו לא הייתה חלק מהממלכה המאוחדת שקמה בזכותו, אך אחת הכיכרות היפות בה קרויה על שמו.

ניס הפכה ליעד תיירותי מבוקש בזכות האקלים הנוח והחמים שלה. אך התיירים נהגו להגיע אל העיר בחורף, כדי להמלט מהכפור ששרר בצפון אירופה וברוסיה. אצולת העיר חיה הרחק מהים ורק האנשים הפשוטים, הדייגים והתושבים המקומיים, העבירו את זמנם על רצועת החוף הצרה והפראית.

רק בסוף המאה ה-18 הגיעו אנגלים אמידים אל העיר והקימו בה הטיילת המפורסמת, ובנייני פאר שהחליפו את בקתות הדייגים. זה האזור של העיר שזוכה למירב תשומת הלב, יחד עם הקזינו הידוע וספינות הפאר שחונות במזח. אך בעינינו מוצאת חן דווקא ניס ׳הישנה׳, סמטאות העיר שמשלבות באופן מפתיע בין הסגנון האיטלקי המוכר מעיירות הים שמעבר לגבול, ובין הסגנון הצרפתי המפואר והגרנדיוזי. ניס מתחמקת מהגדרות של לאומיות ומוצאת איזון מוצלח בין איטלקיות, צרפתיות וים תיכוניות.

נסיעה קלה מחוץ לעיר הובילה אותנו לוילה של אנשים שלא ראו בלאומיות אלמנט מגדיר זהות, וילה אפרוסי רוטשילד החולשת על חצי אי מעל מפרץ נאה. הוילה נבנתה בתור הזהב של ניס, בתחילת המאה העשרים, על ידי בני זוג יהודים, הברונית ביאטריס לבית רוטשילד והברון מוריס לבית אפרוסי (אפרתי?). בני החברה הגבוהה של פאריז, הם היו נצר לשתי משפחות בנקאים חשובות בעלות קשרים – ושורשים – בגרמניה, וינה, ארצות הברית, רוסיה ועוד.

הוילה נבנתה בסגנון שנקרא בארץ ׳בינלאומי׳, שילוב אקלקטי בין פלאצו איטלקי וארמון צרפתי, בין מוטיבים נאוקלסיים ואלמנטים אוריינטליים, גותיים, איטלקיים וצרפתיים. מסביב לוילה, גן נרחב כולל תשע גינות נפרדות שמייצגות סגנונות שונים מרחבי העולם: גן יפני וגן צרפתי, גן אנגלי וגן איטלקי, גן מקסיקני ׳אקזוטי׳ וגן חיות.

סיפורה של באטריס, כפי שנחשף גם על ידי קרוב משפחתה הסופר אדמונד דה ואל בספרו ׳הארנב בעל עין הענבר׳, לא היה שמח במיוחד. בתו של הברון אלפונס דה רוטשילד, היא נישאה בגיל 19 למוריס אפרוסי, אך הנישואין עלו על שרטון אחרי שהוא הדביק אותה במחלה שהובילה לעקרות. מוריס פנה להימורים, וצבר חובות אדירים. כך, בשנת 1904, אחרי עשרים שנות נישואין, באטריס הצליחה להתגרש ממוריס, והקדישה את זמנה לאספנות. התמזל מזלה ושנה לאחר הגירושין אביה נפטר והיא ירשה הון עצום. כך היא החליטה להתמקם בריווירה וקנתה את פיסת האדמה עליה נבנתה הוילה.

למרות המיקום האסטרטגי, זו הייתה אדמת טרשים, האופיינית גם לאזור הריווירה האיטלקית. בעזרת אדריכלי נוף מהמובילים בעולם היא הפכה אותה לגן פורח, ובשנת 1912 גם בניית הוילה הסתיימה והיא התמלאה ביצירות אמנות. הברונית חילקה את זמנה בין הוילה ׳אפרוסי׳, עוד וילה שברשותה במונקו, ובתיה בפאריז ודבוס, כראוי לאריסטוקרטיה הצרפתית, ואחרי מותה ב-1934 הוילה עברה לרשות האמנות הצרפתית, ששימרה אותה באופן מופתי. גם אתר האינטרנט של הוילה מאורגן באופן מעורר הערצה, בהשוואה לאתרי תיירות דומים בצידו האיטלקי של הגבול. גם מי שלא יגיע בקרוב לוילה של הברונית יכול לבקר בה בקלות דרך האתר, http://www.villa-ephrussi.com