סיפורו של סוחר הבדים היווני הרברט נחמיאס:
הסיפור שלי מתחיל בשנת 1957, בעיר Yannena בצפון יוון. אבי, מוזס נחמיאס, החליט להשקיע בהקמת עסק למסחר בטקסטיל, שינוהל על ידי בנו הבכור, יאקובוס, שהיה אז בן 22, ועל ידי שותף מנוסה יותר, ז׳ק בנבניסתי, ממשפחת סוחרי בדים מקומית. המשפחה עסקה במסחר טקסטיל מזה עשרות שנים. אחרי כמה שבועות, אני, רק בן 18, ביקשתי מהאב להצטרף כשותף שלישי בחברה החדשה.
מימין, יאקובוס נחמיה, במרכז, רעייתו אלדה, ומשמאל, הרברט נחמיאס. האדון והגברת בעלי המשקפיים הם Lakis Papadopoulos, ורעייתו, חברי המשפחה בעלי מפעל לעוגיות.
ה- 16 בדצמבר 1957 היה יום הפתיחה של החנות החדשה, ברחוב Eolou באתונה. בן לילה, שני האחים הצעירים הפכנו פתאום ל׳סוחרים רציניים׳ והשארנו את הנעורים מאחור. תחת השלטון של המפלגה השמרנית ERE, הכלכלה היוונית החלה לצמוח. תחת ההשגחה של האב, העסק הצעיר גם פרח, ואנחנו משכו לקוחות בקסם אישי ובמסירות לעבודה.
הבדים הגיעו ליוון מיורקשייר ומסקוטלנד, בדי פלנל לחליפות גברים, צמר קר וטוויד של חברות ידועות: Edwin Woodhouse, Myers-Websters, Neil of Langholm and Bill Johnstone Ballantyne of Peebles for their woolens and tweeds in Scotland, Edwin, Crombie, Gagniere of London. התעקשנו להביא ללקוחות היווניים את הקרם דה לה קרם ממפעלי הטקסטיל העולמיים.
השנים הראשונות היו מאתגרות: השקענו זמן – וזהב – בשותפות, וזכינו ללמוד מהניסיון והידע של השותף המבוגר והמנוסה. במהרה, רצינו להפרד מהשותף ולפתוח חברה משלנו. בגלל תנאי ההסכם, השותפות יכלה להיפרם רק במהלך התקופה הראשונית, אך האב יעץ לנו להמשיך וללמוד מהשותף המנוסה. בהמשך, בנבנישתי סירב לפרק את החברה ו׳כלא׳ אותנו בשותפות במשך שנה שלמה. בגלל נדיבות האב, לא התלוננו על המתחים שגרם השותף לעבודה, עד שאחד הלקוחות, ג׳ורג׳ מוסיאס, הציע הצעה שבתחילה נראתה לא הוגנת אך בהמשך החלטנו לקבל כדי ׳לקנות את החופש והבריאות׳ שלנו: השארנו את החנות לשותף וגם שילמנו לו סכום שווה למשכורת שנתית כדי להפרד.
בשנת 1964, שינויים פוליטיים החלו לערער את יציבות יוון. ב-1 במרץ האחים ׳התגרשו׳ מהשותף השלישי, והקימו חנות חדשה, גדולה ונאה, בבנין נאו קלאסי באותו הרחוב באתונה, מול הכנסיה של סנטה ירנה. במקום הזה הם חיו את חוויות המסחר וגם את חוויות החיים הראשונות. היו להם מאות לקוחות מכל רחבי יוון, אנשים בעלי ידע שונה, תרבות שונה, צעירים ומבוגרים, אנשים בכל מידה וסוג. שלושה מטרים הספיקו לתפור חליפה, פחות או יותר. מבחר הגזרות, הדוגמאות, הצבעים, היה בלתי נגמר. עבור הרברט, ההקפדה על האיכות הייתה הדבר החשוב ביותר, וכך הם קיוו לקנות את אמונם של הלקוחות ושל הקולגות.
ההחלטה לפתוח חנות עצמאית השתלמה במהירות, למרות המחיר הגבוה, בזכות המסירות שלנו לעבודה, ובהקדם נהננו מצמיחה עסקית ניכרת. תוך כמה חודשים הכפלנו את נפח העסקאות שלנו ויכולנו לעמוד בקלות בתשלומי שכר הדירה והעובדים.
הבדים שייבאנו היו באיכות הגבוהה ביותר, כדי לעמוד בדרישות הלקוחות. בהמשך, החלטנו לקנות בית אריגה שאיפשר לנו ליצור את כל הרעיונות הרבים שעלו בדמיונינו. עוד צעד חשוב שעשינו היה כשפנינו משוק הטקסטיל הבריטי אל השוק האיטלקי, הקרוב יותר. אך באותם ימים המוניטין של הטקסטיל האיטלקי לא השתווה לשם הטוב של הבדים האנגליים. מי שיכל להרשות לעצמו, קנה made in England ואילו חברות כמו ארמנג׳ילדו זנייה מביילה לא היו ידועות כלל ביוון. אף אחד לא יבא את הבדים המרהיבים, היקרים והאיכותיים של זנייה ליוון. זו הייתה התחלה נפלאה. אך במהרה ההצלחה הייתה בעוכרינו: זנייה החליטו לפתוח חנות עצמאית באתונה ואנחנו הפסקנו את הייבוא.
בתקופת הדיקטטורה הצבאית החלטנו לקנות פיסת אדמה מחוץ לעיר ולבנות בית אריגה משלנו, עם מכונות חדשניות משוויץ. אחרי נפילת השלטון הצבאי וחזרת הדמוקרטיה, רוחות חדשות נשבו בלבנו. אמנים החלו לכתוב שירים חדשים לדמוקרטיה, וגם אני שמעתי את השיר שלי, כשביקרתי בישראל. מעט אחר כך פגשתי את אישתי סבטלנה, וחזרנו לאתונה שם נולדו ילדינו אנה ומוריס. תעשיית הטקסטיל של יוון המשיכה לפרוח, ושרדה כארבעים שנה. הטקסטיל היה שם נרדף להצלחה, ולעיתים קרובות בסרטים הופיעה דמותו של בעל המפעל האמיד, שבתו מתאהבת בבן עניים רומנטי. בפרברי אתונה המערביים, אלפי נולים פעלו לאריגת בדים, שלא לדבר על סריגי הכותנה והצמר שיוצרו בעיר ובסביבתה, וקשרו גם את אתונה לעולם המסחר והטקסטיל של הים התיכון.
משמאל: יקובוס והרברט.
מסעות בגארדרובה 
פינגבק: מסע עם מעצבת יווניה | מסעות בגארדרובה·