תל אביב, ינואר 2018.

מאתגר לחשוב איך ארזו היוצאים למסעות לפני כמאה שנים את מטענם.

מטענם של הנוסעים האמידים אשר הפליגו לטיולים באוניות פאר נארז בתיבות מסע גדולות. היו ביניהן גם תיבות מהודרות עשיות עץ ומצופות עור עליו צוירו ראשי תיבות שמו של הנוסע בכתב מסולסל. תיבות כאלו היו לרוב בנויות לפי הזמנה מיוחדת ויוצרו על ידי מיטב בעלי המלאכה של התקופה כמו שתארנו כאן (בתערוכה של לואי ויטון בפריס).

יתר הנוסעים, ביניהם אנשים פחות אמידים או מהגרים אשר ניצלו את עידן אוניות הקיטור המודרני ויצאו לנסות את מזלם בעולמות חדשים, ארזו את חפציהם באופן פשוט ובסיסי.

שיטה אחת הייתה, למשל, אריזה ביריעת בד ובתוכה נכרכו בגדים אישיים, בדים יקרים, תכשיטים ,כלי כסף וכו

היריעה כרכה ועטפה את כל התכולה ונקשרה בקצוותיה כך שנוצר מעיין צרור שנראה כמו כדור בד.

העבודה המצולמת כאן נוצרה בהשראת שיחה על מסעות משפחתיים בין נמל אודסה לירושלים בעידן של מהפכות ,שינויים גאופוליטיים והופעת תנועות לאומניות אשר טלטלו עמים ומיעוטים לפני כמאה שנים. אי שם במפנה המאה העשרים עקרו אנשים מארצותיהם ומביתם והפליגו למקומות חדשים.

העבודה מוקדשת לאמנו שולמית אפרתי אשרוב שסיפוריה המרתקים על מסעותיהם של בני משפחתה היו מקור השראה שופע וצבעוני אשר הניע את דמיונינו.

הצרורות, או בשפת יהודי סמרקנד, ״בוקצ׳ות״, נארזו בפשטות מינממליסטית וביתית והכילו רק חפצים אישיים שניתן היה לקחת ממקום למקום .

אנחנו התעניינו לא רק בתוכן אלא גם בבדים שבתוכם נארזו החפצים. גם להם הייתה נוכחות, לרוב היו אלו בדי משי ארוגים ורקומים ביד אמן עשירים בדוגמאות צבעוניות ויפות שייצגו את המקום הנעזב ותרבותו ונותרו עבור המהגר זכרון של ״נוף טקסטיל״ מעולם אחר שלא ישוב עוד לעולם .

על העבודה: אילנה אפרתי, טכניקה :הדפס יד על צמר, 2017, גלריה פריסקופ. (קרדיט לצילום: רן גולני).

תודה מיוחדת לידידנו פרופסור גבי רוזנבאום מהאוניברסיטה העברית, מומחה ללשון, ספרות ותרבות של מצרים המודרנית. גבי מצא עבורנו את מקורות השם בוקצ׳ה, מילה שהתגלגלה לשפות שונות מתורכית עותמנית והיתה נהוגה בארצות אסיה הקטנה וגם בסמרקנד, והראה לנו את אופן כתיבתה בערבית.