ונציה, אוקטובר 2017

ונציה משאירה אצל המבקר בה תחושה מתעתעת הקשורה למימד הזמן וקצב החיים הכל כך שונה מכל עיר אחרת בעולם המערבי. ונציה, מכונה באיטלקית סרניסימה serenissima. משמעות שמה מעלה אסוציאציות של "שלווה מעוררת תהיות". האם היא עיר או רק תפאורה, שעיסוקה המרכזי הוא שימור אובססיבי של עברה המפואר, עיר שבה לא נבנים מבנים חדשים זה עשרות ומאות שנים ושאוכלוסיית תושביה הקבועה מצטמקת והולכת. באופן פרדוקסלי זו גם עיר המארחת ביאנלה לאמנות עכשווית מהחשובות והותיקות בעולם.

אחרי ביקור באתרי הביאנלה המרכזיים בג׳רדיני ובארסנל כמו שפרסמנו כאן בשבוע שעבר, יצאנו לשוטט בעיר ולראות מה חדש באתרי אמנות מרכזיים אחרים כמו פאלצו גרסי והדוגנה הנצבים על הקאנל גרנדה. אלו שני מבנים היסטוריים בהם שוכנים חללי אמנות עכשווית בבעלות המליארדר טייקון האופנה הצרפתיFrancois Pinault פינו.

כאן גילינו את עולמו המתעתע של האמן הבריטי דמיין הרסט Damien Hirst שמדמיין אוצרות אבודים מספינה טבועה. הרסט גדש את חללי התצוגה הענקיים במה שמרגיש כאין סוף של פסלים יצוקים בברונזה או מצופים זהב ואבנים יקרות  ועלייהם דבוקים רבדים של ״יצורים ימיים זעירים, אצות וכונכיות״. שם התערוכה הוא

"treasures from the wreck of the unbelivable"

הביקור במגה תערוכה הזו השאיר באופן מוזר טעם תפל, תחושה של סופרמרקט המציע צעצועים לעשירים, שבו מוצגות עומס של עבודות ספונות בויטרינות זכוכית כ״שכיות חמדה״ שימכרו בעתיד במחיר מפולפל.

התחושה היא של ביקור בשואו רום או צפייה בתצוגת אופנה ראוותניות של מותג בגדים עכשווי כמקובל בבירות האופנה פריס מילנו או לונדון: ראוותנות מנותקת מהמציאות.

זו תחושה שקשורה אולי אל מקורות הכנסותיו של בעל הבית: פינו הוא בעל חברת האחזקות שבין  השקעותיה מונה שלל מותגי אופנה סופר יוקרתיים כמו גוצ'י, סטלה מקארטני, מותג חייטות הגברים האיטלקי היוקרתי בריוני, אלכסנדר מקווין, פומה ועוד.

כל המותגים האלה משווקים חפצי מותרות נוצצים ומיותרים כמו תיקים בעלויות מגוחכות של עשרת אלפים יורו לפריט, שהרלוונטיות שלו תקפה לעונה.

יש מבקרים שהתרשמו מכך שלאור התערוכות הבומבסטיות של הרסט, הביאנלה לאומנות מחווירה. האמת היא שהעבודות של הרסט השאירו אותנו אדישות למרות מאמציו הניכרים של האמן להרשים את הצופים.

פסל ברונזה ענק המוצב בחלל הכניסה של פאלצו גרסי או פסל ברונזה כחול בגודל אולם בקומה העליונה של המבנה הן עבודות המתאימות מאד לצילומי סלפי, אך נראות גסות וכהות חושים. בעידן המתעתע של חדשות שיקריות, ושל מנהיגים ראוותניים כמו פוטין וטארמפ, הבחירה של הרסט ליצור ארכיאולוגיה שקרית ולהלביש אותה בראוותנות, נראית בנאלית וכמעט מתבקשת.

צילומים, אילנה אפרתי.