דפוק וזרוק בהית׳רו, נתב״ג ושארל דה גול, יוני 2017

 עת השתחררתי הרופאים המליצו לי

ביקור חודשי בנמל התעופה 

זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס …

מאיר אריאל 1978

נדמה שנמלי התעופה עברו כברת דרך משמעותית מאז נכתבו מילות השיר הזה.

גם נמל התעופה הקטן של ישראל שנקרא על שם העיר לוד החליף את שמו לנתב״ג 2000 והפך למסלול מיטיבי לכת. בטבורו ככר סואנת ומנוכרת מוקפת בקניון מתוחכם שפרנסיו הצליחו לאתגר את המושג התמים דיוטי פרי. בזמנו של מאיר אריאל המוכסים התמודדו עם לקוחות הדיוטי פרי שניסו להבריח סגריות ובקבוקי אלכוהל אך היום הדיוטי פרי הפך למקום בו ניתן לקנות מקרר, מכונות כביסה ומייבש בדרך אל נסיעה של שעה ליון.

האמת היא שעם התעצמות תנועת הנוסעים סביב לגלובוס גדל תאבונם של מנהלי השדות. בדרכם להעשיר את הקופה ולנצל את המסלולים המובילים אל שערי המטוסים בעוד ועוד מלכודות קניות שהופכים ל״ויה דולורוזה״ בדרך אל שער ההמראה. נמלי האויר סביב העולם מלאים קילומטרים של מסלולי היסורים שנאלצים נוסעים לעבור. לא פעם הנוסעים מפלסים דרכם בתוך החנויות עצמן מוקפים בסחורות ובדיילי מכירות. כמו למשל הסגנון החדש בשדות התעופה של בריטניה שם נאלץ הנוסע לחצות פיסית את מתקני התצוגה של החנויות לאורך  מסלולי ההליכה בדרך למטוס. מנהלי שדות התעופה אינם מסתפקים עוד בדמי הנמל השמנים שהם גוזרים מכל כרטיס של נוסע העובר דרכם מיסים הנעים בין 15-150 דולר. זהו  סכום נאה מדי בהתחשב בעליה הדרמטית בנפח תנועת הנוסעים העולמית בעידן טיסות הלאו קוסט. 

לקראת עונת התיירות, בחנו את העולם הפחות נוצץ של נמלי התעופה, של המנקים ושוטפי הרצפות, עולם של זוהר מזויף שאמור להפוך את תחילת המסע לרגע מעורר השראה, אך למעשה כולא את הנוסעים והופך אותם לצרכנים בעל כורחם. עליית הצרכנות הכפויה, לצד הירידה בשירותים הבסיסיים ותורי הענק המשתרכים אל דלפקי ביקורת הדרכונים או מכונות השיקוף ובדיקות הביטחון בעידן בו זרים נחשבים כמעט אויבים, מפוצץ את בועת התדמית של הג׳ט סט. עידן הטיסה האלגנטי תם, וגם שדות התעופה הפכו למרכז מסחרי שאין ממנו מוצא. 

צילום: אילנה אפרתי, הזכויות שמורות