דיזנגוף 266, מאי 2017

השנה אילנה אצרה סדרה של מייצבים בקומת הקרקע של הסטודיו בדיזנגוף 266, בשם "חדרי הרעיונות", המזמינים את הקהל להציץ אל מאחורי הקלעים של הרעיונות המניעים את היצירה ומתכתבים עם ארכיון העיצוב הפרטי שלנו. המייצב הנוכחי הוא השלישי בסדרה, ונקרא "שמלה קלה".

צילום, רן גולני, 1997.

המייצב מתייחס אל שמלת הכלה הישראלית באמצעות הצגת פרטי לבוש בעיצובה של אפרתי כמו סדרת שמלות עשויות נייר שעוצבו בשנות התשעים בתשובה לגל בוטיקים לכלות בסגנון מסחרי ואחיד שנפתחו ברחוב. שמלות הנייר נמכרו בחנות הקונצפט זאו (zao) במנהטן. עוד במייצב פריטי לבוש אלטרנטיבים לכלות שעוצבו במהלך השנים ובגדי הכלה הפרטיים שלנו.
השבוע שוחחנו על המייצב, הרעיונות שמאחוריו והאסתטיקה של שמלות הכלה בישראל.

אור: למה בחרת להציג בחנות מיצב לא מסחרי?

אילנה: בשנה האחרונה אצרתי מספר מייצבים בקומת הרחוב של הסטודיו שלי ברחוב דיזנגוף בין היתר כדי לסקרן את החולפים על המדרכה מול חלון הראוה. אני רוצה לגרום להם לעצור רגע ולשאול שאלות: למה..? איפה בובות הראווה הקלאסיות? איפה הבגדים? זו קולקציה חדשה? הבגדים התלויים  אינם למכירה ולכן משחררים אותי ממחשבה מסחרית מחייבת. הם פשוט מספרים סיפור..

אור: איך הגעת לרעיון המיצב על שמלות הכלה?

אילנה: זה המייצב השלישי בסדרה. המייצב הראשון הציג את המבט שלי על חומרי גלם שמהם מתפתחים הבגדים שאני מעצבת. מייצב נוסף שכותרתו "צווארון כחול" הציג רעיונות והשפעות מעולם בגדי העבודה, מפעל אתא וטקסטילים ביתיים רקומים ביד. המייצב הנוכחי ״שמלה קלה״ נולד מתוך מחקר בארכיון ״אילנה אפרתי״. הפעם אני מציגה פריטים שעיצבתי משנת 1990 ועד 2005. הרעיונות לבגדים נולדו תוך שימוש בחומרים לא שגרתיים כמו נייר טיוואק שעבר פיתוח טקסטילי כמו הדפסה, רקמה וצביעה. יש כאן מתח בין חשיפה לכיסוי ובין חומרים טבעיים ומלאכותיים, כמו משי ופשתן לחומרים סינטטיים. גם כאן פיתחתי בדים ייחודיים במבט רדיקלי וביקורתי על תעשיית שמלת הכלה הישראלית. שמלות קלות מנייר או שקופות כזכוכית. שמלת הכלה היא טקס ומציגה במיטבה את האווירה של התקופה, המצב הכלכלי והקודים החברתיים בה היא נוצרה. מעט אחרי מלחמת ששת הימים בשנות השבעים, שמלת הכלה הישראלית עברה מהפך: משמלה צנועה וכפרית לשמלות הקצפת המוגזמת והיקרות שהוצגו בסלוני הכלות שצמחו ברחוב בן יהודה. במקביל, ראוותנות החלה לאפיין את האירוע כולו. בשנות השמונים, עם הופעת מעצבי האופנה הישראלים, גם שמלת הכלה חזרה לממדים שפויים. סלוני הכלות נסגרו ונשים צעירות חיפשו אלטרנטיבה ייחודית ומעניינת. במשך כעשור עיצבתי בגדי כלה על פי דגמים מתוך האוסף העונתי שלי כמו חליפות מכנסים, שמלות מיני, מעילים מחומרי גלם טבעיים, כשמלת כלה שעומדת כבגד בפני עצמו.

אור: מה בעיניך מסמלת שמלת הכלה בתרבות הישראלית, ובכלל? האם יש לשמלת הכלה משמעות מקומית?

אילנה: המייצב מציין בין היתר תקופה, שלושים שנים לסטודיו ומהדהד את השינוי שעבר על המרקם העירוני השכונתי של צפון דיזנגוף. בשנת 1987 הגעתי לרחוב ואהבתי את האווירה השכונתית: המכולת, חנות אתא ממול, קונדיטוריה ביתית בהמשך, ירקן. אט אט השתנה והפך לרחוב  הומוגני של  סלוני כלות. החזרה של השמלה הראוותנית התרחשה בהדרגתיות מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת ונראה שהיא כאן כדי להשאר. לא נשאלות שאלות ואין כמעט ביקורת על מחירים שערוריתיים כמו שמונה עשרה אלף שקל להשכרה של שמלה, או על הפער בין ההשקעה הלא כלכלית בשמלת כלה לבין מחירי בגדים ללבוש יום יומי. לא פעם מדובר בתקציב למלתחה שלמה של בגדים איכותיים. במידה מסוימת, שמלת הכלה מסמלת את הנכונות הישראלית להתאמץ ואולי גם להקריב למען מטרה שנראית מקודשת.

אור: באופנה הישראלית, שמלות כלה הן לרוב הבגד היקר ביותר במלתחה של האישה. מה דעתך על התופעה הזו? טוב, רע, הכרחי?

אילנה: תופעות כאלו ניתן אולי להסביר בצורך האנושי להיות חלק מקבוצה, לאמץ טרנדים, להיות כמו כולם, לותר על ביקורת ולהתמקד ברגע החולף.

אור: מה התגובות שקיבלת למיצב?

אילנה: המייצב הוא קפסולה של רעיונות, שמענין אותי לבחון בקונטקסט היסטורי ולשמוע את התגובות של הקהל שעוצר ונכנס לבקר. זה קורה כל יום. אנשים שלא מכירים את העבודה שלי נחשפים אליה והתגובות מאד מעניינות, מנוסטלגיה ועד השתאות.

אור: מה הקשר בעיניך בין שמלות כלה ללבוש נשי יומיומי? האם שני העולמות האלה משיקים או לא?

אילנה: אני מאמינה שלבוש הוא דרך לתקשר וניתן ליצור שפה אישית באמצעות בגדים ,אני חושבת שזה יכול לקרות תוך התנסות אישית וכדאי להתחיל לחשוב על בגדים כשפה שמורכבת מצבעים, גזרות, מגע של חומרי הגלם וההרמוניה הנוצרת בניהם ובגד כלה הוא חלק מתפישה זו.

צילום: אילנה אפרתי, 2017.