רומא, דצמבר 2016
השבוע בליל סופה תל אביבי סוער התכנסנו כדי לברר משמעותן של מילים שאנו עושים בהן שימוש יומיומי כמו מקום, מקומי, אותנטיות וגם מה ערכם של עיצוב, אופנה, אומנות או אומנות מקומיים בכלל וישראליים בפרט. האם בעידן הגלובלי יש עוד צורך או אפשרות להגדרות? לא הגענו לתשובות אבל לפחות שוחחנו וקידמנו את הדיון בנושא עם מומחים מתחומים שונים.
היום ביום שמש זוהר יצאנו לבקר ברובע Eur בדרום רומא. מה הקשר בין הדברים? אולי הנסיון של המשטר הפשיסטי של מוסוליני ליצור סגנון איטלקי מקומי מודרני?
הנסיון של השילטון הדקטטורי להגדיר את האיטלקיות ניצל אמצעים חזקים של נראות ונוכחות פיסית. לצורך זה הוא גייס את הארכיטקטורה, האופנה, הצילום והספורט כדי לייצר את המונומנטליות העוצמתית שביקש לשייך לשילטונו.
ב-1930 במלואת כעשור לשילטונו ולצעדה על רומא, ביקש מוסוליני להקים פרויקט ראוותני, תכנון אורבניסטי חדש של רובע מודרני לעסקים ומגורים מחוץ למרכז ההיסטורי העתיק של רומא.
חנוכת הפרויקט היתה אמורה להתקיים לרגל תערוכת אקספו רומא הבינלאומית ב-1942 (דבר שלא קרה בגלל מלחמת העולם השניה) ולרגל עשרים שנות שילטון המפלגה הפשיסטית.
סיור ברובע היום, חושף את בניניו המרשימים בקויהם הנקיים, כמו ״פאלצו דלה צ׳יבילטה איטלינה״ שנקרא גם ״הקולוסאום המרובע״. הבנין נרכש לאחרונה על ידי חברת האופנה פנדי ומשמש כמטה החברה באיטליה. האגם המלאכותי, הפרק הירוק רחב הידים, אצטדיון הספורט והשדרות הרחבות המוצלות על ידי אורנים נישאים מאפשרים להתרשם איך היתה יכולה להראות איטליה לו מוסולני היה ממשיך לשלוט, עירוב של מודרניות עם השפעות של האימפריה הרומאית והסגנון הרציונלסטי האיטלקי.
אחד מהמבנים המרשימים הוא פאלצו דלה ארטה א טרדיציוני פופולרי בפיאצה איפריאלה שנבנה והושלם ב-1941. על קירותיו החיצוניים ניתן לראות פסיפס של האמן enrico prampolini בשם ״התאגידים,״ אלמנט חשוב בכלכלה הפשיסטית. בבנין שוכן המוזיאון הלאומי האתנוגרפי של איטליה המורכב מאוסף פריטים יומיומיים מכל חבלי המדינה, המייצגים יחד את התרבות האיטלקית. המוזיאון הוקם לרגל תערוכה שהתקימה ברומא בשנת 1911 לציון חמישים שנה לאיחוד איטליה.
המוזיאון מבוסס על האוסף של אספן מפירנצה, האתנולוג-אנטרופולוג ואיש הטבע lamberto loria יהודי שנולד באלכסנדריה ב1855 גדל בטוסקנה ורכש את השכלתו בסיינה.
לוריא ביקש לתעד את תקופת המעבר של החברה האיטלקית מחברת רועי צאן וחקלאים לחברה מודרנית ותעשייתית שביטלה את עבודות היד הביתיות המסורתיות, האריגה, הרקמה, הקדרות וכו.
האוסף המכיל כ 30 אלף פריטים, ומאפשר הצצה נדירה על מורכבות ויחודיות התלבושות הקדומות והשונות שלהן. גם אם הקרבה הגאוגרפית היתה רבה, כמו בין חבל לאציו ואברוצו, ניתן להתרשם מהיחודיות של כל איזור ואיזור, המורכבת מפרטים רבים ומסוגננים. השונות הזו איפיינה מקומות בעידן של ניידות מועטת, זמן פנוי, שכלול של ידע שעבר מדור לדור והשפעות גלובליות מזעריות בהשוואה לעולמנו, 150 שנה אחרי המהפכה התעשייתית ששינתה את ״המקומי״ לתמיד.
צילום: אילנה אפרתי, כל הזכויות שמורות.