רומא, ספטמבר 2016.

אם ניסע בזמן לבירת איטליה בשנת 1930, מראה העיר יזכיר לנו אולי את תל אביב של היום: אתרי בניה בכל פינה, פרויקטים שאפתניים ממלאים את הרחובות, בתים ישנים מפנים את מקומם לטובת מבני ענק ראוותניים. בתוך עשור, רומא של מוסוליני שינתה את פניה, והפכה מעיר עתיקה וצפופה מוקפת שדות נטושים למטרופוליס מודרנית מתוכננת לפי העקרונות של האדריכלות הרציונליסטית, מלאת מונומנטים המקדשים את תהילתו של הדוצ'ה, הדוכס החדש של האיטלקים. ימי הזוהר של רומא הפאשיסטית היו קודם כל תנופת בניה חסרת מעצורים, שכללה לא רק חידוש אורבני בעיר עצמה אלא גם הקמה יש מאין של ערי לווין פשיסטיות כמו לאטינה וסבאודיה. הארכיטקטורה והאמנות הפאשיסטיות נועדו להציג לעולם את הישגיו של השלטון באופן ברור ובלתי אמצעי, ולהראות שהפשיסטים מסוגלים להוביל את איטליה הנחשלת אל העידן המודרני.

הגלריה לאמנות העירונית של רומא מציגה בימים אלה תערוכה נרחבת שסוקרת את אחד ממפעלי האמנות השאפתניים של הפאשיסטים, הקווארדיאנלה לאמנות. בשנת 1930 הקים מוסוליני את התערוכה, יריד אמנות איטלקי שנערך ברומא פעם בארבע שנים (ומכאן שמו) נועד להיות חלון ראווה לעולם שיציג את מיטב היצירות של אמני איטליה בחסות ועידוד השלטון הפאשיסטי. התערוכה העכשווית מתמקדת בשלושת הירידים שנערכו לפני שאיטליה הצטרפה למלחמת העולם השנייה, בשנים 1931, 1934, 1939, ומוצגות בה 120 יצירות שהוצגו בירידי הקוואדריאנלה, לצד צילומים, סרטים ומכתבים המתעדים את היריד ומבניו.

בתערוכה מוצגות יצירות של אמנים מודרניים איטלקיים חשובים, הנודעים שביניהם שיפיונה, מרינו מריני, ארתורו מרטיני והאסכולה הפוטוריסטית. הציורים והפסלים של אמני איטליה נועדו להראות לעולם שהתרבות האיטלקית לא מסתכמת רק בארכיאולוגיה ואמנות קלאסית, אלא יש בה גם תנופה מודרנית וחדשנות. האמנות הייתה כלי בידי השלטון, ואנשי משרד התרבות של מוסוליני התערבו באופן פעיל באוצרות ובעיצוב התערוכה. לא כל האמנים היו פאשיסטים בדעותיהם או תמכו במשטר באופן פעיל. יוצא דופן מפורסם הוא תומזו מארינטי מנהיג הפוטוריסטים הקיצוני והמיליטנטי שהיה מקורב לדוצ'ה. אך שאר האמנים לא נודע בדעותיהם הפוליטיות, וחלק מהמשתתפים אף בחרו, באופן לא פטריוטי בעליל, לגור בפאריז. אך כלל יצירותיהם נוכסו על ידי המשטר, והוצגו בגלריות המודרניות והמעוצבות למשעי שהקימו הפאשיסטים בלב רומא כדי לפאר את שמו של המנהיג הדגול ולחנך את הציבור הרחב.

Arturo Martini, Pastore, 1930

Marino Marini, Bagnante, 1934

Felice Carena, Uomo che dorme, 1938

Scipione (Gino Bonichi), Il Cardinal Decano, 1930

Mario Mafai, Donne che si spogliano (1934)

Emanuele Cavalli, Bagnante, 1933-1934

Enrico Prampolini, Marinaio nello spazio (Marinetti poeta del Golfo della Spezia) (1934)

Antonio Donghi, Donna alla toletta, 1930

Ardengo Soffici, Campi e colline, 1925

הקוואדריאנלה לאמנות המשיכה להתקיים במהלך מלחמת העולם השנייה וגם אחרי נפילת המשטר הפאשיסטי. כיום זו תערוכת אמנות גדולה המתקיימת פעם בארבע שנים, ומטרתה המוצהרת היא עדיין לקדם את האמנות האיטלקית, ללא התוכן הלאומני. היכן עובר הגבול בין תמיכה באמנות המקומית והלאומית לבין רתימת האמנות לקידום הלאום? עד כמה המדינה צריכה להתערב בעולם האמנות? צילומי המבנים המפוארים שהקימו הפשיסטים כאכסניות ליצירות האמנות המודרניות של איטליה מעוררים עדיין עניין אסתטי, למרות ההקשרים הפוליטיים וההיסטוריים הטרגיים. חובבי הז'אנר ימצאו יופי במבני השיש הגדולים והגיאומטריים, בחדרים המינימליסטיים שמזכירים חללים מודרניים באדריכלות העכשווית. אך קשה להציל את פרויקט הקוואדריאנלה מההקשרים הפוליטיים שאיפיינו את ראשיתו. הפאשיסטים קיוו בעזרת תנופת הבניה וההשקעה הכלכלית הנכבדת להעניק לאמנות האיטלקית את מלוא הכבוד והיוקרה, אך בסופו של דבר, האמנות ומפעל הקוואדריאנלה נרמסו תחת גלגלי הדיקטטורה הטוטליטרית.

מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי בערב פתיחת התערוכה יחד עם תומאזו מרינטי