איטליה, 2016.

ספרי היסטוריה או ביקור במוזיאונים מאפשרים לנו להציץ אל העבר ולגלות היבטים מסויימים של סגנון החיים, ההרגלים וההישגים של תקופות רחוקות. אך הטקסטים המלומדים והחוויה המוזיאלית לא ממחישים את החיים בעבר באופן בלתי אמצעי וריגשי כמו הביקור בבית פרטי מקורי שקפא בזמן, כמו שיטוט בחדרים ונגיעה בחפצים אישיים של אנשים שחיו ואינם.

השבוע הוזמנו לבקר בבית פרטי של משפחה כפרית איטלקית פרובינציאלית ממעמד הבורגנות המקומית הגבוה. הבית נותר סגור עם כל הרהיטים והחפצים המשפחתיים ללא שינוי לאחר שדיריו האחרונים עזבו אותו לפני כשבעים שנה.

לאחרונה אחת מבנות המשפחה יזמה שימור מינימלי המאפשר לבקר בבית משפחתה ההיסטורי הנטוש ולחוש את האופי המקורי של הבית ושל בעליו, סביה וסבתותיה הרחוקים.

יסודות המבנה יושבים על חומה עתיקה שבה שכנה מצודה ימי-בייניימית ששימשה לביצורי הכפר.

נכנסנו דרך שער הברזל המסורג ופסענו אל המבנה הישן. הבית נבנה סביב חצר שירות פנימית קטנה כמו שהיה מקובל לבנות פעם.

בבית הדו קומתי גרה משפחה אמידה שהייתה בעלת בתים נוספים בעיר שדה סמוכה ופאלאצו מפואר בעיר סיינה. כסגנון החיים המקובל בכפרים הקטנים לפני איחוד איטליה ב 1861, גם האליטות המקומיות חיו בבתים ללא מים זורמים, חשמל או אמצעי תקשורת.

בעל הבית היה קצין בצבא המלך. כל חפציו נותרו בבית, כמאה חמישים שנים אחרי מותו: המדים, ספרי הקליגרפיה, דפי הציורים והרישומים שנהג לצייר בשעות הפנאי נותרו עדות למראה הטיפוסי של דמויות מהתקופה, אולי כמו אלבום תמונות ישן או צילומי חברים בסמארטפון היום.

קומת הקרקע הכילה איזור בו נהגו לשכן את חיות המשק, וגם אולמות בהם יצרו ושימרו את היין ושאר המזונות שהוכנו במקום מירקות ופירות שגדלו בגינה.

בקומה העליונה נמצאים חדרי המגורים מחופי תריסי עץ ירוקים מקוריים שהצלו על החדרים מחום השמש היוקדת בקיץ. רהיטי עץ מקוריים תקופתיים מלמדים על הטרנד של התקופה וגם על הרגלי ההיגיינה של הדיירים: רהיט שתפקד כפינת הרחצה עם אגן מים וכד או רהיט שהיה פינת איפור נשית.

גילינו גם שידות עץ לאיחסון בגדים או ארון מצעים בנוי בקיר חדר השינה ובו עדיין מקופלים הסדינים והמפות כמו שהותירה אותם המשרתת אחרי שסיימה לגהץ. גם סינר הכותנה שלה נותר תלוי על דלת הארון.

בניגוד לבתי הבורגנות הבריטית, בהם המטבחים שכנו לרוב במרתף, פה המטבח היה ממוקם בקומה העליונה מתחת לגג הרעפים. מדרגות לולייניות הובילו אליו מקומת המגורים. פה הייתה ממלכת המשרתים והמבשלות שהפעילו את אמצעי הבישול האופייניים לתקופה: אח גדול שימש לחימום והכנת הגחלים שאותן העבירו למתקן גריל ״מתקדם״ בנוי מאריחי חרסינה שעליו אפשר היה לצלות את הבשר.

כיור רחצה גדול במטבח נראה מוזר ללא ברז. אבל צנרת מים לא הייתה קיימת באיזור עד אחרי מלחמת העולם השניה. את המים נהגו לשאוב מבאר סמוכה, ולשאת בכדי חימר על ראשן של נשים משרתות שהעלו אותם כל הדרך עד הקומה העליונה.

היום נהוג לשבח את נפלאות הבישול האיטי, המקומי והפשוט. אך בבית העתיק ראינו גם את הצדדים הפחות נפלאים של העבר, ואת הקשיים היומיומיים של הפשטות, האיטיות והמקומיות. ללא קדמה טכנולוגית, ניהול משק הבית היה עבודה קשה ומעיקה, אותה הותירו כמובן בידי המשרתים. בעלי הבית אמנם לא יכלו להנות מפלאי הטכנולוגיה כמו מקלחת, מנורה חשמלית או טלפון, אבל לפחות לא נשאו בעול הבישול, הניקיון, הטיפול בחיות ועבודת האדמה שהיו מנת חלקם של המשרתים. עם כל קסם הכפר הקטן והרומנטי וסגנון החיים האיטיים בטבע אליהם כמהים תושבי הערים הצפופות בימינו, ביקור בבית כזה מאפשר להבין את הסיבות לתנועת ההגירה הגדולה שאירעה באיטליה מהכפר לעיר בשלהי מלחמת העולם השניה. מעטים היו האמידים שחיו בנוחות כאשר משרתים עובדים עבורם (כמו עובדים זרים היום). שאר מרבית התושבים היו חקלאים קשי יום רובם אנלפבתים. בסופו של הסיור הבנו מדוע בעליו נטשו אותו לטובת חיים מודרניים, על אף היופי האלגנטי של הבית העתיק.