השבוע התבשרנו על חילופי מעצבים בבתי האופנה הקלאסיים: הדי סלימן מאיב סאן לורן פרש, ואנטוני ורקלו התמנה למנהל האמנותי במקומו. גם פוצ'י ולנוון מינו מעצבים חדשים.
גל השינויים העלה הרבה שאלות: מה ההבדל בין מעצב יזם שמקים בית אופנה עצמאי ועובד בו, לבין בית אופנה היסטורי עם מעצבים שכירים מתחלפים? האם עדיין אפשרי לעבוד כיוצר תחת תאגידים מסחריים תובעניים שדורשים הצלחה כלכלית אדירה ולא רק הישגים אסתטיים? האם יש למעצבים את החופש והתשוקה האמיתיים ליצור כשעל כתפיהם מונח ״עול היסטורי״ של מותג מפורסם? האם עדיין מרתק עבור יוצר צעיר להחיות מותגים שנולדו לפני מאה שנה ויותר?

האם צריך ונכון להחיות מותגים שנוצרו בעבר, בעולם נאיבי כשעדיין ניתן היה להמציא בפעם ראשונה חליפה גברית לאישה (איב סאן לורן או שאנל)?
בעשורים האחרונים התרחשו בעולם המערבי שינויים תרבותיים מסיביים שהובילו להשטחת הסקרנות, ההבנה והעניין של הלקוחות בטקסטיל, במקוריות, באיכות ובגזרות. האם ההשקעה האמנותית והכלכלית שכרוכה בעיצוב אופנה אותנטי עדיין כדאית?

דינמיקת הכסאות המוסיקליים בעולם האופנה נעשית יותר ויותר מהירה. התוצאה היא יותר רכילות ופחות קריאטיביות, הרבה רושם ומעט בגדים. בזמן האחרון אנחנו קוראות מאמרים בירחוני אופנה מובילים שתוהים – קצת באיחור – אם עולם האופנה לא הפך מלאכותי מדי, מנותק, מוקף תפאורה נוצצת ומאיימת עד כדי כך שמעצבים לא שורדים יותר. יש כאלה שפשוט קמים ועוזבים כמו ראף סימונס מדיור (עליו כתבנו כאן) או שבעלי המותג מעדיפים 'לשחרר' אותם כמו שקרה לא מכבר לאלבר אלבז מלנוון או להדי סלימן מאיב סן לורן. הבעיה נובעת מלחץ מסחרי, מדרישה לתפוקה קראטיבית בלתי אפשרית, מהתחרות בשווקים הבינלאומיים, מהאטה כלכלית גלובלית, וגם משינויים סוציו-אקונומיים שמכתיבים סגנון לבוש שונה.

הרבה דברים השתנו בעולם מאז המהפכה התעשייתית אשר לראשונה בהיסטוריה אפשרה יצור המוני של בגדים. לצד הופעת האופנה המוכנה והזמינה, נותרו איים קטנים של בתי אופנת קוטור בתפירת יד מעודנת שידעו לפנק את בעלי ההון, שחקניות הוליווד ואנשי החברה הגבוהה בפריטים איכותיים ויקרים. בעשורים האחרונים, הקיטוביות בעולם האופנה התעצמה. הגלובליזציה של הקפיטליזם המערבי הובילה מפעלים ועסקי אופנה וטקסטיל מסורתיים לפשיטת רגל. תאגידי ענק של אופנה זולה ומהירה הפנו את הייצור אל מדינות "עולם שלישי" כדי למקסם רווחים ולהציע לקהל מבחר רחב של סחורות זולות באיכות נמוכה.

השגשוג של אופנת התאגידים לא בא רק על חשבון הצרכן, שמקבל בגדים באיכות נמוכה. גם המעצבים נאלצים להתאים את עצמם לדרישות השוק העולמי. עד כדי כך שהעונה היו בתי אופנה שהחליטו למכור את האוספים שהציגו בשבוע האופנה של פריז או לונדון מיד אחרי התצוגה, בסגנון אופנת אקספרס ובניגוד לנוהג המקובל להציג בחורף את בגדי הקיץ שיגיעו לחנויות רק אחרי חצי שנה. למה כל זה קורה? האם הסיבה היא דרישת הקהל לסיפוקים מידיים? או שבתי האופנה חסרי סבלנות לתרגם את התצוגות המרשימות לרווח כלכלי? בכל מקרה, מדובר בסימפטום נוסף של השינויים בעולם האופנה, שמוכיחים שהשיטה העכשווית פשטה את הרגל. עד שעולם האופנה יתעשת ויגלה מחדש את העיצוב האיטי, אנחנו נמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעות לעשות, בגדים טובים שנשים אוהבות ללבוש.

איורים משולחנה של אילנה אפרתי, 2016. כל הזכויות שמורות.