תל אביב, מרץ 2016.

השיח מזרח אשכנז בחברה הישראלית יכול לכאורה להיחשב בנאלי ומיושן. נדמה שהכל כבר נכתב ונאמר בעשרות דיונים ומאמרים. אך למראה הקהל הרב שגדש את בית האמנים השבוע בפתיחת התערוכה הקבוצתית שכותרתה ״מזרחאשכנז״ ניתן להבין שהנושא עדיין מעניין ורלוונטי, אך אולי באופן שונה מבעבר.

בשנים האחרונות נשמעים יותר קולות של מחאה נגד קיפוח של קבוצות בחברה הישראלית. ביקור בתערוכה החדשה מוכיח שהנושא עדיין מעסיק מעצבים כיום, כחלק מבחינה והגדרת זהות אישית וקולקטיבית ביחס למרחב הכללי.

בני דור המהגרים הראשון, אם ממזרח או מאשכנז, ש״נטחן״ במטחנת ההטמעה וההשתלבות בכור ההיתוך הישראלי, ביקשו לעיתים קרובות להשתלב במקום, ולהשתחרר מכבלי זהות כמו שפה, מבטא, לבוש, מנהגים, מאכלים שקשרו אותם למקומות שונים. אם מבחירה או מכורח, רבים מהמהגרים שהגיעו למדינה הצעירה ויתרו למעשה על היבטים שונים בזהות התרבותית או האתנית שלהם כדי להפוך ל"ישראלים", להרגיש שייכים באופן מסוים למולדת החדשה.

היום  ניכר מבט שונה, מבט מרוחק וביקורתי יותר כלפי רעיון ה"זהות" האישית והקולקטיבית. ממרחק דור או שניים, יש עיבוד מחודש של מקורות תרבותיים וזכרונות קולקטיביים. המרחק הזה מאפשר בחינה מעמיקה יותר, לעיתים דרך מחאה או אף הומור, של המורכבות וחוסר האחידות של ה"זהות" האישית והקולקטיבית.

התערוכה החדשה היא פרויקט דוקומנטרי שיזמו דניאל שושן ועמית מטלון, ובמסגרתו מעצבי אופנה הוזמנו לשייך עצמם לקטגוריה של מזרח או אשכנז, ולצאת למסע מחקרי שבסופו יציגו אוסף פריטי לבוש מקוריים.

אילנה השתתפה בפרויקט ומספרת על הבחירה שלה: התמיינות למזרח הייתה טבעית עבורי בגלל האופי של החיים בישראל, ולאו דווקא בגלל המוצא המשפחתי. כמו שכבר כתבנו כאן רבות, אנו חיים במזרח באופן פיסי, גם אם תאורטית החברה הישראלית מגדירה את עצמה מערבית. זו חברה היברידית  שפניה מביטות אל עבר הים וגבה המופנה אל המזרח מבקש להתעלם מהמרחק הפיסי הקטן המפריד בינינו ובין שכנינו במדינות ערב.

נכון שעם הזמן ויתרנו על הסגנון האתני הרקום אבל לא אימצנו לחלוטין, מצד שני, את קוד הלבוש המחויט שהביאו העולים מאירופה. גם ״אריגים תוצרת ארצינו״ לא זכו להצלחה ארוכת טווח; כיום כדי להתלבש באופן  מקומי בסיסי מספיק לבחור בג׳ינס וטריקו חופשי ומשוחרר.

אוסף הבגדים שעיצבתי נוצר בהשראת המתח בין זיכרון אישי לזיכרון וקולקטיבי. הטקסטילים משמשים כטקסטים כדי לספר את הסיפור על הזהות הישראלית במפגש בין תרבויות. הצעד הראשון לגילוי הזהות הקולקטיבית הישראלית הוא בעיני גוון חאקי, בהשראת בגדי החלוצים, מדי צבא ופועלים בתקופת קום המדינה. החאקי היה חלק מהותי מיצירת ה״סגנון הישראלי״ המוקדם, שהיה בשבילי בסיס לעיצוב קו בגדי קז'ואל מינימליסטיים שנקרא ״אא 100% כותנה״ בשנת 1995.

עבור התערוכה מזרחאשכנז חיברתי את הכותנה הבסיסית הזו לבדי משי עליהם ציירתי ביד חופשית בהשראת אריגת איקט. עיצוב הבגדים נולד מזיכרון של בגדים עתיקים שעברו בירושה במשפחת אמי שהיגרה במאה ה-19 מהאמירות המוסלמית של סמרקנד לירושלים, לאורך דרך המשי באסיה. למרות שמשפחתי חיה בירושלים כבר דורות רבים, הבדים שימרו את הקשר ההדוק עם ההיסטוריה הרחוקה יותר שלהם בסמרקנד.

היצירה החדשה ממזגת בין העולמות כדי לברוא עולם חדש. המעיל  הדו צדדי מזכיר בגזרתו מעיל עליון שנהגו ללבוש במרכז אסיה ובדרך המשי, עשוי מבדי משי בדוגמאות ססגוניות ארוגות ביד מחוטי משי צבועים. עם המעבר לחיים בירושלים, המהגרים ויתרו על עושר הבגדים הללו לטובת תלבושת מערבית. כותנת החאקי מביעה פרשנות קולניאליסטית ללבוש שבעיני המערביים היה מתאים לאקלים ולתרבות של "המזרח". בישראל, צבע החאקי פעל כ״מחיקון״ שביטל את הבגד האותנטי האתני שהיה צבוע ביד, רקום ומעוטר. כדי להשתייך, כולם לבשו בגדי חאקי, כמו מדים אחידים ומאחדים, ותרמו את המעילים הצבעוניים הרקומים לאוסף המוזיאון.

כשהופכים את המעיל, בד המשי הבהיר המצויר בצבעים ססגוניים מתגלה כבטנה פנימית. המשי הצבעוני נותר נוכח בטריטוריה פרטית המתקיימת בין הגוף והמרחב החיצוני ומסמלת את המשך  קיום הזהות האחרת, הלא-מקומית, באמצעות מאכלים, מוסיקה, שפה, ולבוש. התרבות השונה נותרה רלוונטית למרחב הפרטי בלבד, כמו לבוש מסורתי בטקסי חינה ובאירועים משפחתיים.                                                

שליפה של חומרים מהזיכרון ומהארכיון, והעיבוד שלהם במחשבה (ממש כמו עיבוד הגן עונה אחרי עונה) הם בסיס ליצירה חדשה המצמיחה תרבות אותנטית מתוך תנועה דואלית ובו זמנית אחורה אל המקור, וקדימה אל החדש.

התערוכה מוצגת בבית האמנים  בתל אביב רח' אלחריזי 9 עד 26/3/16. 

צילום: רן גולני ואילנה אפרתי, כל הזכויות שמורות.